בסרט "ענבי זעם" שמבוסס על ספרו של ג'ון סטיינבק מ-1938 (זוכה פרס נובל לספרות ופרס פוליצר), מתוארת סצנה בתקופת המיתון הכבד ששרר בארה"ב ובה בולדוזר בא להרוס חווה של חקלאי. החקלאי יוצא עם רובה ציד בידו ומאיים לירות בנהג הבולדוזר; נהג הבולדוזר מסביר שזו לא אשמתו, כי בעלי הקרקע הוא חברה ששלחה אותו; החקלאי מצהיר שהוא ירה בנשיא החברה ואז מסביר הנהג כי זה לא יעזור, כי הבנק מכריח את החברה לשלוח את נהג הבולדוזר; ומי הבעלים של הבנק? בעלי המניות וקרנות הפנסיה שהם בסופו של דבר, הציבור. ואז שואל החקלאי המבולבל: נו, אז במי יורים?
וזו שאלה מצוינת. כי מה שחסר למחאת האוהלים זה בדיוק מישהו לירות בו. לא מילולית חס וחלילה, אלא כמטאפורה. ולמרות שהמחאה זכתה להמון תהודה מהתקשורת ואהדה ציבורית, ה"סיפור" של המחאה חסר כמה אלמנטים חיוניים ולכן "מאבד קיטור".
מה למשל? בואו נחשוב לרגע: מי האויב של המחאה? נתניהו? כדי שנתניהו יהיה אויב, הוא צריך להגיד "לא"' אבל הוא אומר, "בואו נדבר". מה לגבי שטייניץ? האם שר האוצר הנוכחי יצר את העיוותים בשכר ואת הבעיות? והאם מישהו באמת מצפה משר אוצר להיות חברתי? הטייקונים? הרי הם עושים את מה שהם אמורים לעשות כסף. כך, למשל, אפשר לכעוס על קרן אייפקס (שרכשה את השליטה בתנובה) כמה שרק רוצים, אבל קרן רכישות ממונפות בינלאומית לא אמורה לדאוג לרווחת הציבור, היא אמורה לייצר רווחים.
אז אולי השיטה אשמה? יכול להיות. אבל מה זה אומר בכלל? בקיצור, הגענו לאותה שאלה ששאל החקלאי ב"ענבי זעם": "נו, אז במי יורים?".
חלש מול חזק
לא משנה אם קוראים לסיפור שלך "רמבו", "ג'רי מגוויאר", "אישה יפה" או "דוד וגולית", אתה צריך אויב מוגדר או בעיה. בכל סיפור יש גיבור, שנמצא בסיטואציה בעייתית. הוא מנסה לפתור את הבעיה ללא הצלחה, וכל פעם זה נהיה קשה או מורכב יותר, אבל בסופו של דבר הגיבור מנצח (או מפסיד) בצורה חדה וברורה.
בסיפור מחאת האוהלים, יש לנו המון רגש כמו בכל סיפור טוב. אבל מה לגבי האמינות? כמה אמינות יש למחאה כאשר כמעט כל האוהלים שהוקמו חדשים לגמרי? כאשר שיא יציאות לחו"ל נשבר כמה ימים לאחר שיא המחאה? כאשר זמרים שמודיעים שהם מזדהים עם המחאה מופיעים גם אצל מי שמייצגים הלכה למעשה את הפער החברתי? מה לגבי התמונה המסכמת? משחרור ירושלים, רצח רבין, גלעד שליט אנחנו זוכרים תמונה אחת, תמונה שמכילה את הסיפור. מה תהיה התמונה במקרה מחאת האוהלים? אוהלים בשדרות רוטשילד? 300 אלף איש בכיכר? או גיטרות, סושי ונרגילות? ובכלל, מי הדמות המייצגת של המחאה? מי מגלם את הגיבור? ואיפה פה ה"טוויסט" בעלילה?
כמו בסרטים, כדי שהסיפור יצליח הוא צריך להיות פשוט חלש מול חזק, אישה חסרת מזל שרוצה לזכות באהבה כמו באגדות, לוחם למען הצדק שנוקם את נקמתו העיקר שנוכל לתאר אותו בפשטות. צריך גיבור ברור ואויב או בעיה ברורה. הוא צריך לייצר רמת ריגוש הולכת וגוברת. רמת הריגוש היא פונקציה של מעשים, ולא של דיבורים; ורמת הריגוש צריכה לעלות עד אשר יגיע רגע מפנה, רגע שמשנה את הכל.
המתכון להצלחת המחאה
בקיצור, מה צריך לקרות כדי שהמחאה תצליח ולא תגווע?
1. לא להגיש רשימת דרישות לממשלה: רשימת דרישות זה מסובך, זה משהו שעושים טרוריסטים וסחטנים, חוטפים עם בני ערובה; לא אנשים צודקים. אנשים צודקים מבקשים דבר אחד פשוט: "צדק חברתי" או "לחם, עבודה". אנחנו נזכור לעד ילדה אחת שתעלה לשידור בערוץ 2 ותבכה שהיא רעבה. לעומת זאת, נסו לזכור רשימה של 10 דרישות צודקות ומעוגנות בעובדות ביום שאחרי. בלי תמונה ברורה, בלי רגש - זה לא נחרט.
2. להתמקד: מה עושים אם יש יותר מדבר אחד? פשוט מאוד - מבקשים דבר אחד כל שבוע. דבר אחד שכולם מסכימים עליו ושברור שיזכה לתשובה שלילית, למשל, החזר כספים לניצולי שואה, ביטול הקלות מס לבעלי הון או ביטול מע"מ על מוצרי מזון ופיקוח על מוצרי יסוד. מקבלים "לא" אחד כל שבוע. ואז יש "דלק" חדש של חוסר צדק להניע את הגלגלים לשבוע נוסף. כל כישלון הוא בעצם הצלחה, וכל פעם רמת הריגוש עולה.
3. להישאר בכותרות: איך מתמודדים עם "מתחרים אחרים" לתשומת הלב הציבורית, כמו מתקפות הטילים בדרום? מחבקים אותם. המחאה היא מחאת של העם וצריכה לכאוב את כאבו. לכן, כאשר הטילים נופלים בדרום, מגן דוד צריך לדעת שהמקום הכי טוב לבוא להתרים בו דם הוא בריכוזי אוהל המחאה. כי המחאה פועמת יחד עם הלב העם.
4. לחתור ל"טוויסט": בכל סיפור יש מהלך בלתי צפוי נקודת מפנה בסיפור. במקרה של המחאה החברתית, המהלך האולטימטיבי יכול להיות כזה: משה כחלון, שר התקשורת האהוד, מתפטר מתפקידו ומכריז על הקמת מפלגה חברתית חדשה או לחילופין מודיע שהוא "מורד" בנתניהו ויתמודד מולו על ראשות הליכוד בבחירות. במקרה הזה, כחלון הופך לגיבור המחאה, הוא לוחם למען צדק חברתי. הוא מוותר על תפקיד שר ולשכה ממוזגת ומחליף אותם באוהל. ומבטיח להמשיך לעשות את מה שאנחנו יודעים שהוא עשה בתחום הסלולר. ואז, רק אז, המחאה באמת תצליח.
וזה סיפור טוב: שר "חברתי" בכיר פורש מתפקידו, מצטרף ומוביל מחאה עממית ספונטנית, מקים מפלגה חברתית חדשה, שאליה מצטרפים הטובים מבין הפוליטיקאים, אנשי העסקים, התקשורת והרוח ואשר תחולל שינוי דרמטי בחברה, בכלכלה ובנורמות המוסר בישראל.
האם זה לא באמת הסרט שהייתם רוצים להיות שותפים להפקתו?