הקיץ הישראלי ייגמר כמו האביב הערבי - אבל בלי אבידות בנפש. התוצאה תהיה זהה: האלמנטים הדתיים הקיצוניים, הלאומניים והטפיליים יעמיקו גם כאן את אחיזת החנק במדינה. בשלב הראשון תמשיך להתנהל פה דמוקרטיה מן הסוג התורכי עם עלות ארדואן לשלטון. אחר כך דמוקרטיה-כאילו, חצי-תיאוקראטית גם היא מן הסוג התורכי שאנו רואים שם עכשיו. בסוף תהיה השתלטות מלאה. הנחמה היא שבתורכיה זה יקרה קודם.
לא משרתים, לא עובדים, לא משלמים מסים
מדינת ישראל עברה מהפך דמוגרפי וזה בא לביטוי גם בדמותו והרכבו של השלטון. עוד יש שאריות מן הערכיות ותפיסת העולם הישנה ועוד יש כשליש מן האוכלוסיה שממשיכים להיות נאמנים להן.
השליש הזה היה מיוצג היטב במחאת האוהלים; לא חשוב אילו טיעונים אידיאולוגיים יימצאו, "הרישאפל" הפוליטי הנדרש להגשמת שינויים רדיקליים לא יתחולל. השינויים שיושבי האוהלים מייחלים להם לא מתאימים לרוב הפוליטי בישראל.
הגרעין הקשה של הרוב הזה מתאפיין בארבע התנהגויות: לא משרתים; לא עובדים; לא משלמים מסים; מתפרנסים מתשלומי העברה ועיסוקים פיקטיביים, נהנים מסבסוד ופטורים. מרכיבים אחרים של הרוב הפוליטי בישראל מתאפיינים רק בחלק מן ההתנהגויות האלה.
מלחמה אנתרופולוגית
נפליג לרגע למחוזות רחוקים. הייתי באמריקה בעשרת הימים האחרונים של יולי ובשבוע הראשון של אוגוסט. בשבועיים האלה התנהלה מלחמה פוליטית קטלנית על חקיקה שתאפשר לממשל לפעול תחת תקרת חוב לאומי גבוהה יותר.
אני חיה עיתונאית וושינגטונית ותיקה ומקושרת וראיתי כבר קרבות פוליטיים רבים. אבל, זה היה מעבר למריבה פוליטית בין רפובליקנים לדמוקרטים; בין יונים לבין ניצים; בין קפיטליזם חזירי לסוציאליזם מתלהם; בין נשיא מכהן לבין בית נבחרים לעומתי; בין שמרנות עיקשת לבין ליברליזם בלתי מתפשר; אפילו מעבר למריבה גזענית קטנה בין מנהיג שחור למתנגדיו הלבנים.
זאת היתה מלחמה אנתרופולוגית - בין ממסד ואליטות ותיקות ומושרשות לבין הדבר החדש שיש לו סיכוי להשתלט על אמריקה תוך עשור או שניים - כאשר יסתיים חילוף החומרים הדמוגרפי באמריקה (חלקם של הלבנים האירופאים ירד לכדי 60% בלבד).
זוהי מלחמה ללא פשרות על TURF, על חלקת אלוהים הקטנה, על השלטון לדורות הבאים. שני הצדדים היו מוכנים לשרוף את אמריקה ולא לוותר על עמדותיהם. בסופו של דבר הנשיא התקפל - אבל המשבר רחוק מפתרון. הם דחו את ההכרעה עד דצמבר. עוד נראה.
בישראל, המהפך הושלם מזמן. הוא דמוגרפי במובן אחד: האוכלוסייה גדלה פה ב-60 שנה פי עשרה והתגבש פה רוב פוליטי שלא היה שותף לדברים ההם, של אז. כמה מן הדברים ההם זרים לרוב החדש, כמה מהם אינם נחשבים בעיניו. שאיפותיו של הרוב החדש אחרות, המניעים שלו שונים וגם הערכים והאידיאולוגיות הם לא מה שהיו פעם. הטפילות מקיימת את הרוב הזה.
נניח לרגע שנתניהו רוצה לעשות שינוי
כל ההקדמה המפותלת הזאת לא נועדה אלא לעשות תרגיל פשוט באריתמטיקה פוליטית, כדי להוכיח עד כמה מועט הסיכוי של מהפכת האוהלים להצליח (וזאת בהנחה שהמהפכה הזאת בכלל יודעת מה היא רוצה מעצמה בפרט ומאיתנו בכלל).
עיקר השינוי בחלוקה העוגה יכול לבוא משלושה מקורות עיקריים: תשלומי העברה, תקציב הבטחון, עלויות קיום וסבסוד מערכות בלתי דרושות (דוגמא אחת: אנחנו מממנים שני רבנים בכל עיר וגם מועצות דתיות. דוגמא אחרת: ישנם שלושה או ארבעה מרכזי ספורט במימון ציבורי. מי שרוצה דת או ספורט, שישלם עבורם).
לרגע נניח שיש רצון אצל המנהיג נתניהו לשנות את סדרי חלוקת העוגה. לכך נחוצה תמיכה בכנסת. המשוואה הפוליטית העכשווית היא כזאת: במחנה אחד יש 16 חרדים, 7 מתנחלים ו-11 ערבים. לכל המתפלאים, הערבים נכללים בקבוצה הזאת שכן הם מתאפיינים בשלוש מ-4 ההתנהגויות שהוגדרו לעיל: לא משרתים, ברובם לא משלמים מסים; ונהנים רבות מתשלומי ההעברה. 34 חברי הכנסת האלה שבוחריהם נהנים מחלק הארי של הבזבוז התקציבי, לא יוותרו על שקל אחד לטובת שוכני המאהל ברוטשילד. לכן, הם גם לא נצפו בין המפגינים.
הגוש הבא עצמאות-עבודה-מרץ - 16 ח"כים. אלה בצד המיעוט: כמעט לא נהנים ולא נגועים בטפילות, אבל תהיה להם בעיה קשה לחתוך בבשר הביטחון.
הגענו לאמצע: נניח שכל קדימה (28), שגם הם לא נגועים, הולכים עם רוטשילד; יפה, אבל, גם הם מהוססים ביותר ביחס לתקציב הבטחון, עם געגוע חזק לעופרת יצוקה 2.
מיצוב הליכוד, עם 27 מנדטים, לא חד. גם הליכוד אינו נגוע בטפילות, למעט המתנחלים בתוכו. אגב, אם מחירי הדיור בגוש דן היו כמו בהתנחלויות או מחירי הדיור בהתנחלויות היו כמו בגוש דן, 90% מן המתנחלים לא היו מתנחלים.
רבים ממצביעי הליכוד באים ממקומות שמצוקה מוכרת בהם ועל כן הם שותפים לאנשי רוטשילד. אבל, הם לא: במבחן המציאות הוכח שוב ושוב, כי הליכוד לא נחלש במקומות שסובלים הכי הרבה ממדיניותו הכלכלית.
ההסתייגות של מצביעי הליכוד ממהפכני רוטשילד באה מהבטן. ים של אי-אימון מפריד בין שתי הקבוצות. וגם בליכוד, תקציב הבטחון כמעט קדוש. המשימה של המהפכה היא לגייס כמה שיותר חברים מתוך הליכוד. כרגע המצב הוא שכל 27 אנשי הליכוד נמצאים בצד של הגוש הטפילי, כי בזכותו הם מחזיקים בשלטון.
נשארנו עם ליברמן ו-15 המופלאים שלו. קבוצה מוזרה. מעולם לא הגיע לישראל הון אנושי כל כך גדול, גם מעולה וגם חילוני - אנשים רוויי השכלה, ומקצוענים בתחומיהם. אבל הם סובלים מנכות קשה מאוד: הם חובבי רודנות, מתמסרים לה באהבה והתרפקות. כדמוקרטים, הם קבוצה ריקה. הם עושים מה שליברמן רוצה. ברגע זה - בענין מהפכת האוהלים - הוא לא רוצה.
אריה דרעי יכול. אולי
לכן, די ברור כי בהרכב הפוליטי הנוכחי, במיוחד לאור החרפת המצב הבטחוני, הסיכוי לתזוזה בכיוונים המעורפלים שהציגו יושבי האוהלים הוא קרוב מאוד לאפס.
אולי דברים ישתנו בבחירות. כנראה שלא. הקבוצה הטפילית - רק מכוח ההתרבות הטבעית שלה - תעלה ל-36 או 37. הקבוצה הנגדית תרד ל-40 או 42. הקבוצה הרוסית וקבוצת הליכוד יתחלקו ב-41 עד 44 המושבים שנותרו; כלומר מערך הכוחות ישתנה דווקא לרעת מהפכני האוהלים.
הניתוח הזה נכון, אם שום דבר לא יזעזע את המערכת. זרעי תקווה מסוימת לזעזוע אכן טמונים באוהלי רוטשילד. אבל, צריך מהלך פוליטי מוחץ. למשל, אם באמת אריה דרעי יצליח לקחת חלק מקולות ש"ס, ואם הוא יתנתק מן המחנה הטפילי.
על הליכוד אפשר להשפיע רק מבפנים, כמו ח"כ חיים כץ, שגייס כמעט את כל עובדי התעשייה האווירית לשורות הליכוד. בכל פריימריז, הוא מצליח להעביר שישה אולי שמונה ח"כים הסרים למרותו בעניינים שקרובים לליבו. הרפתנים הבינו זאת ונרשמו בהמוניהם לליכוד, אלא שהליכוד חרד מפלישות כאלה (בגלל פייגלין) וצריך להמתין 16 חודשים עד שמותר להצביע בפריימריז. יש מספיק זמן עד הבחירות הבאות גם לתהליך ארוך כזה, אף כי הליכוד יכול בקלות להקדים את הפריימריז, כדי למנוע השתלטות עויינת מסוג זה.
בענין ליברמן, הכל פתוח ותלוי במצבו המשפטי. גליון אישום לא ירתיע אותו וכנראה רק יגביר את כוחו האלקטורלי. גם בכך טמון סיכוי מסויים: רק ליברמן ניחן בכישרון ובתכונות של אריק שרון, שמאפשרים לפוליטיקאים להפוך את עורם לחלוטין מתומכי כיבוש למחריביו ומתומכי טפילות למוקיעיה. אין להם אלוהים ואין להם עקרונות. אצלם הכל חישוב קר ויכול להיות שליברמן יגיע למסקנות רצויות מבחינת יושבי האוהלים.
שמולי? לפיד? נו באמת
אבל, הנטייה המסתמנת בקרב המהפכנים וספיחיהם היא להקים מסגרת פוליטית חדשה. זה כמובן מהלך עקר לחלוטין. מאז 1977 קמו באמצע המפה הפוליטית תנועות לרוב: ד"ש, שינוי, רפול, גמלאים, תנועת המרכז ובעיקר קדימה. מה שכל אלו הצליחו לעשות זה לפורר את המרכז ולשנות את מאזן הכוחות רק בתוכו. למעט קדימה - וגם זאת רק בזכות אישיותו של שרון - אף אחד לא משך קולות מן הצד השני.
כך זה ייגמר גם הפעם, אם לאלטרנטיבה שתקום יקראו יאיר לפיד או איציק שמולי. הסך הכל של הקבוצה הנגדית יישאר 40 עד 42. הסיכוי היחיד למהפכה הוא בשינוי פנימי בליכוד ובישראל ביתנו. צדק חברתי יושג כאן רק עם חיסול הטפילות, וקיצוץ הביטחון. בשביל זה צריך מיליון מצביעים, לא מיליון מפגינים.