עמוס שפירא מנכ"ל סלקום יצא השבוע בקריאה נרגשת לצעירים "לכו ללמוד את מה שאתם אוהבים, אל תתפתו ללמוד מה שיכניס לכם כסף", תוך שהוא מפציר בהם לכבוש את הספסלים המתרוקנים של הפקולטות למדעי הרוח, מדעי הטבע ומדעים מדויקים.
שפירא, החרד לעתיד ההנהגה הביטחונית והכלכלית, רואה בפקולטות הללו 'בתי חרושת' לייצור בני אדם ערכיים ותרבותיים, שיהוו את העתודה שתצעיד קדימה את המשק הישראלי בשנים הבאות. לשיטתו, התפקיד של האקדמיה הוא קודם כל לעשות מסאז' למוח ולפתח יכולות למידה וניתוח עצמאי, משימה שלא תלויה במקצוע הלימוד אלא ברמת הלימוד והאתגר שהמוסד האקדמי מציב בפני הסטודנטים.
שפירא מעדיף מנהל שהוא קודם כל בנאדם, אחד שמסוגל לנתח מאמר, שיודע מי חיבר את "אני מאשים" (אמיל זולא, למי ששכח) על פני מנהל שמצליח לארגן קמפיין פרסום טוב.
"דרושים לי עובדים חושבים" הוא קורא בטור שהתפרסם ב"גלובס", וקורא למקד את לימודי התואר הראשון בהקניית ערכים, השכלה רחבה ויכולת חשיבה וניתוח, וציע שהצד המעשי יושלם תוך כדי עבודה ובקורסים חוץ-אקדמיים ("בכל מקרה העולם משתנה במהירות ולכן כל ידע מעשי הופך להיות ללא רלוונטי, ומה שנשאר בעל ערך אמיתי אלו הן היכולות המנטאליות של העובד והמנהל").
שפירא רואה במיצוי ההון האנושי משימה לאומית מהמעלה הראשונה וכנשיא אגודת הידידים של אוניברסיטת תל אביב הוא יזם את 'אמנת המעסיקים לחינוך', עליה כבר חתמו כ-300 חברות עסקיות מהמובילות במשק ורוב האוניברסיטאות והמכללות בישראל. החתומים על האמנה מתחייבים לפתוח יותר תפקידים בארגון לבוגרים מכל תחומי בלימוד, ולבחון היכן למדו המועמדים לעבודה ולא רק מה הם למדו.
עובדים "מדיום-ריר"
קשה שלא להתרגש מהמהלך הזה, המבקש לתת הזדמנות שווה לבוגרי תואר ראשון מכל תחומי הלימוד האקדמיים, מאידך הוא כרוך בסיכון לא קטן עבור אלה שיתפתו ללכת אחרי הלב. האם באמת יוכלו להשתלב בשוק העבודה בתפקידים ראויים?
האם יוכלו להתפרנס בכבוד לאורך זמן, להבטיח להם ולילדיהם גג על הראש? לא בטוח. במציאות הכלכלית הנוכחית גם אנשים שהתפתו ללמוד מקצוע שיכניס להם כסף בקושי גומרים את החודש (כולל התרבותיים, המשכילים ובעלי יכולות הלמידה והחשיבה הביקורתית שבהם), שלא לדבר על בוגרי המדעים הלא שימושיים. ספק עד כמה האמנה הזו עשויה לחולל שינוי יסודי בשוק עבודה, להפוך אותו משוק שלא סופר 'לא שימושיים' לכזה שנותן להם הזדמנות שווה. מהכרות רבת שנים של השוק קשה לי להאמין שזה יקרה בטווח הנראה לעין.
ארגונים מעדיפים את העובדים שלהם 'עשויים טוב', אין להם זמן וסבלנות לעובדים 'מדיום רייר' הדורשים הכשרה ארוכה ויקרה יותר. יתרה מזאת, האם הפקולטות הללו הן אכן 'המפעל' ליצור אנשים ערכיים? בחייך עמוס, אתה בנאדם חושב. לא יכול להיות שאתה מאמין שהתואר הוא שהופך אותנו ערכיים. הרי גם דוקטורט במדעי הרוח לא הופך כולרה לבנאדם, מקסימום לכולרה תרבותי עם אופקים רחבים, חשיבה אנליטית ויכולת להציג נושא.
ללכת הפוך
אז מה? לסגור את הפקולטות האלה, או שמא לייעד אותן רק לצעירים המשוחררים מדאגות פרנסה? כמובן שלא. אז מה בכל זאת עושים? איך בכל זאת ממצים את ההון האנושי? יש לי הצעה.
במקום ללמוד תואר ראשון לא שימושי ולרכוש את הידע המעשי תוך כדי עבודה, בוא נלך הפוך. נלמד תואר ראשון שימושי, נכנס לשוק העבודה בתחום השימושי שלמדנו, ואז תוך כדי עבודה נלמד תואר במדעי הרוח, במדעי הטבע או מדעים מדויקים, כל אחד לפי נטיית ליבו.
נדמה לי שההצעה הזו מאפשרת לצעירים ללכת אחרי הלב ללא הסיכון התעסוקתי והכלכלי הכרוך בכך, היא משחררת את הארגונים מהצורך לחתום על אמנות מאתגרות, והכי חשוב, איננה פוגעת במיצוי ההון האנושי, רק דוחה בכמה שנים את הליך המיצוי.
ועוד אחת קטנה לסיום. לא יכולתי להתאפק ונכנסתי לאתר הרשמי של סלקום, לבדוק כמה "בני אדם", לפי ההגדרה שהציע שפירא במאמרו, יש לו שם בהנהלת החברה (http://www.cellcom.co.il/about/management/pages/default.aspx). מסתבר שבקושי חצי בנאדם.
רק אחד מ 14 חברי ההנהלה נושא במקביל לתואר ראשון שימושי מאד, גם בתואר ראשון לא כל כך שימושי. כל השאר מאד שימושיים, גם בתואר הראשון וגם בשני.