יודע חקלאי פיקחמשבר אגרקסקו, אשר הופכת מהיום לחברה בפירוק, מתווסף למצעד הכישלונות של חברות רבות במשק אשר הנפיקו בעבר לציבור החוסכים ולמוסדיים אג"ח בסכומי-עתק, ועתה טוענות כי אין ביכולתן לעמוד בהתחייבויות להחזר החוב שקיבלו על עצמן בעת שגייסו את הכספים.
בחלק ניכר מהמקרים גויסו הכספים שלא באמצעות תשקיפים שיש לאשרם על-ידי רשות ניירות ערך, אלא על בסיס מזכר קצר, כאשר נקודת המוצא של מוסדות הפיקוח היא כי כאשר האג"ח מוצעות לגופים מוסדיים גדולים, מדובר לרוב בגופים מקצועיים היודעים לבחון ולבדוק את הסחורה המוצעת להם, והם אינם זקוקים להגנת הרגולטור.
אם נתמקד באירוע המתנהל עתה במקרה של אגרסקו, כעולה מדיוני בית המשפט, הרי כל אחד מהשחקנים מאשים את משנהו בכישלון, תוך שהוא מוציא את עצמו מהאחריות.
אחריות הדירקטורים
ראש וראשונים לכישלון הם הדירקטורים של החברות אשר גייסו כספים וכשלו בניהולם, כאשר הגיוס המקומי שימש במקרים רבים כהון עצמי לחברות שהשקיעו בחו"ל. החוק מכיר בהגנה בפני אחריות גם כאשר הדירקטורים שקלו שיקולים עסקיים וכשלו בהם. אולם הגנה זו לא תעמוד להם אם הם כ"שומרי הסף" נרדמו בשמירה, או גרוע מזה כשלו בשמירה.
אם נתמקד בשלב זה במסקנות החוקר שהגיש הנאמן לבית המשפט, ואשר מסתמך רק על מידע גלוי, נמצא בין השאר כי אגרסקו שינתה את שיטת החשבונאות בסמוך להנפקת האג"ח, כדי לעמוד לכאורה בהתחייבות ההון העצמי שלה, ולפיכך הסתירה העברת 15 מיליון יורו לחקלאים שהיו חוב אבוד, אך הוגדרו בדוחות כנכס.
חברות פרטיות אשר מגייסות מיליוני שקלים מגופים מוסדיים אינן חייבות בתשקיף. כללי הממשל התאגידי, הבאים להבטיח ניהול תקין ונאות של האורגנים השונים בחברה, תוך דגש על הדירקטוריון, לא הוחלו עד עתה על חברות פרטיות המגייסות אג"ח, ובכך נכשלו הרגולטורים והמחוקק בהניחם כי אין הצדקה להתערבות, והשאירו דלת פרוצה להתנהגות תאגידית שאינה עולה תמיד בקנה אחד עם עקרונות ממשל תאגידי.
במקביל, גוברת מגמת הפסיקה להחמיר באחריותם של הדירקטורים ולאפשר הגשת תובענות ייצוגיות (ראו פרשת כור-מכתשים אגן). הדירקטורים בחברות שכשלו חייבים להיות מודעים כי כללי המשחק השתנו, וישיבה בדירקטוריון אינה עוד מפגש רעים על קפה ועוגה.
עד לתיקון החדש לחוק החברות (תיקון 17) לא הייתה חובה בחברות האמורות למנות דח"צים, למנות ועדת ביקורת, למנות מבקר פנימי, ומעל לכל - לא הייתה הכשרה נאותה לקראת התפקיד החשוב של דירקטור בחברה המגייסת מיליונים מציבור החוסכים ומגופים מוסדיים.
אחריות בעלי המניות
אצבע מאשימה מופנית לבעלי השליטה בחברות תוך דרישה כי יכניסו יד לכיסם הפרטי ויפצו את בעלי האג"ח. כך במקרה של חברת אפריקה, כאשר בעליה לב לבייב תרם, לאחר מסע לחצים, מיליונים רבים מכיסו הפרטי לקופת החברה; יצחק תשובה נמצא במשא-ומתן להסדר בדלק נדל"ן, כאשר הביע נכונות לתרום סכומים ניכרים; ובחברת טאו נמשך מסע הדרישות ומועלות אפשרויות שונות לפיצוי.
האם המקרה של אגרסקו שונה? הגופים המוסדיים יוצאים נגד המדינה וטוענים כי היא מתנהגת כ"אחרון הטייקונים", תוך שהיא מתעלמת מאחריותה כבעלת מניות. מה הבסיס לטיעון זה?
הבסיס לרעיון התאגידי, כי בעל מניות בחברה בע"מ אינו חב בחובותיה, והדרך לדרוש ממנו לכבד את חובות החברה היא דרך טענת "הרמת המסך". זאת, אם בית המשפט מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן במקרים חריגים, כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם, לקפח נושה של החברה או באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה.
בעבר רווחה הדעה בקרב משקיעים כי בעל מניות מכובד יכבד את חובות החברה שבשליטתו אף אם אינו מחויב בכך, וברור כי המדינה תעמוד תמיד מאחורי חברות שבשליטה. אבל לא עוד, ואירועי השנה האחרונה יוכיחו.
האלטרנטיבה של בעלי האג"ח היא לדרוש את פירוק החברה, אבל הסיכוי כי יקבלו סכום גדול יותר בפירוק הוא מקסם-שווא.
אחריות המדינה
למקרה של אגרסקו יש גוון נוסף, והוא הטענות על התנהגות המדינה כבעלת מניות בכך שהתערבה בניהול ובהכוונת כספי החברה למטרות שונות הקשורות בחקלאים, שיקולים שאינם דווקא במסגרת "טובת החברה" בתור שכזו.
אכן, בחברות ממשלתיות רבות קיימת התערבות גדולה של השרים והמנכ"לים הממונים על החברה, בסברם אולי בתום-לב, אולם ללא בסיס, כי זכותם להורות לחברה כיצד לפעול במסגרת המדיניות של המשרד שעליו הם מופקדים.
החוק קובע כי חברה ממשלתית היא ככל חברה עסקית, ועליה לפעול רק לפי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, ואסור לשום שיקול חיצוני להשפיע על מדיניות החברה. רוצה המדינה להתערב ולשלוט בשלט-רחוק בדירקטוריון, תתכבד ותפעל במסגרות אחרות, כגון רשות סטטוטורית או במסגרת המשרד; אולם מרגע שהועדפה פעילות במסגרת חברה בע"מ - יש להניח לחברה לפעול ככל תאגיד עסקי. דומני שעיקרון זה המונח ביסוד חוק החברות הממשלתיות נעלם מדי מינויו של שר חדש.
היבט נוסף של הנושא הוא אופן מינוי הדירקטוריון בחברות ממשלתיות. הצורך באישור כפול של השר הממונה ושר האוצר, והרצון להיטיב עם פוליטיקאים כגמול עלפועלם מביא למינויים כושלים, למינוי אנשי שלומם של פוליטיקאים ולדירקטורים שהם חותמת להנחיות חיצוניות, ובסופו של דבר, לפגיעה בחוסנה של החברה. האם יש בסיס לטיעון כי מינוי דירקטורים שאינם מתאימים מטיל אחריות על הגוף הממנה?
אחריות המוסדיים
במקרה של אגרקסקו השיבה המדינה מלחמה שערה בטיעון כי על המוסדיים לבוא בטענות אל עצמם, שכן הם השקיעו ללא דרישת ביטחונות מספקים, רכשו את האג"ח ללא בדיקה רצינית, לא דרשו תשקיף מפורט, ולא המשיכו לעקוב אחר הדוחות הכספיים השוטפים, ובלשון כתב התשובה - "על מחזיקי האג"ח לבדוק קודם כול בביתם ואחר-כך להטיל דופי במדינה".
כישלון המוסדיים בשנים האחרונות הינו לכל אורך הדרך, ובייחוד בהשקעות של חברות ממשלתיות, תוך שהניחו כי המדינה תעמוד תמיד מאחורי חברות אלה ולא תיתן להן ליפול. הרי מדובר במקרים רבים בחברה שיש לה תפקידים ממלכתיים (ראו חברת החשמל), ואם כך הם פני הדברים, מי צריך לבדוק בקפדנות את מצבה של החברה? הרי בעל הבית תמיד ישלם.
ואכן, המוסדיים בחרו בדרך הקלה ועטו על הנפקות של חברות ממשלתיות, גם כאשר הממשלה מחזיקה באחוז קטן של מניות. מהיבט האחריות אין הבדל אם המדינה מחזיקה במישרין רק 30% באגרסקו וחלק ניכר נוסף באמצעות מועצות ייצור.
אין בסיס משפטי לטענה כי אם המדינה מחזיקה ברוב המניות זהו "שיעור המחייב נשיאה באחריות על החברה", ואין מקום לטיעון כי "הסיבה העיקרית לתספורת היא הסירוב חסר התקדים של הבעלים, ובראשם המדינה, לתרום לקופת ההסדר ולקחת אחריות לקריסת החברה".
אחריות היועצים
במסגרת הטחת האשמות מועלות גם טענות נגד חברת הדירוג המדרגת את סדרות האג"ח ואשר דירוגה קובע לא מעט את נכונות המשקיעים להשקיע בחברה. טענות רבות מועלות גם נגד רואי החשבון אשר ביקרו את דוחות אגרסקו.
באשר למקרה של אגרקסקו, דומה כי הסדר שיושג במהירות על דעת הצדדים, גם בשלבי הפירוק, עדיף על כל דרך אחרת אשר בעקבותיה תיפתח קופסת פנדורה מלאה בעקרבים, אשר ישחיתו את היצוא החקלאי מישראל ויעקצו רבים המעורבים בפרשה מעיבה זו.
מעבר לכל, אימוץ והטמעה של כללי ממשל תאגידי על כלל החברות במשק, יתרום לאחריות ציבורית של כל שחקני האג"ח וימנע, עד כמה שאפשר, תקלות דומות בעתיד.
הכותב הוא מומחה לדיני חברות.
