גם בעת שדני דנקנר שימש יו"ר דירקטוריון בנק הפועלים, היה בידיו קול אחד בלבד בהצבעות הדירקטוריון, והדירקטוריון יכול היה בקלות להחליט בניגוד לדעתו; בנוסף, דירקטוריון הבנק חזר ואישרר לאחר התפטרותו של דנקנר את ההחלטות שבגינן החליט בשבוע שעבר פרקליט המדינה, משה לדור, להגיש נגד דנקנר כתב אישום בכפוף לשימוע. אלה טענות ההגנה העיקריות שעתידים סנגוריו של דנקנר, עורכי הדין יוסף בנקל, יורם ראב"ד ונבות תל-צור, לטעון במסגרת השימוע שיתקיים בפני לדור בחודשים הקרובים.
על-פי טענות ההגנה העיקריות של דנקנר, שהגיעו לידי "גלובס", גם הטענה כי דנקנר הסתיר את מצבה הכספי ואת קשריה העסקיים הענפים של חברת אלרן שבשליטתו, היא טענה "מגוחכת וקומית". זאת, מאחר שמדובר בחברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה, ושעקב כך מוסרת דיווחים שקופים ומלאים לבורסה, שכללו את הפרטים שדנקנר מואשם בהסתרתם מיתר הדירקטורים בבנק הפועלים.
טענת הגנה נוספת שעתידה לעלות, נוגעת לאישום שלפיו דנקנר שימש נהנה מכספים שהופקדו בחשבון בנק שנרשם על שם מזכירתו דאז. מדובר, יטענו הסנגורים, בפעולה טכנית לחלוטין, הנוגעת למצבו האישי של דנקנר באותה תקופה ולהליכי הגירושים שבהם היה נתון.
ניגוד עניינים בעסקת פוזיטיף
דנקנר ישב בדירקטוריון בנק הפועלים מנובמבר 1997, בינואר 2004 התמנה לסגן יו"ר, במאי 2007 התקדם לממלא-מקום היו"ר, וחודש לאחר מכן התמנה ליו"ר קבוע של הדירקטוריון, עד יולי 2009, אז פרש בעקבות דרישה חד-משמעית של בנק ישראל.
במקביל החזיק דנקנר במניות בשיעור של 7% בחברת אלרן השקעות, ולפי טיוטת כתב האישום נגד דנקנר, שגובשה במחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, הקשיים הפיננסיים שאליהם נקלעה חברה זו ב-2007 עמדו ברקע הפעולות שביצע לכאורה דנקנר בדירקטוריון הפועלים, ובראשן קבלת דבר במירמה ולקיחת שוחד.
מצבה הכלכלי של אלרן השקעות הוחמר ב-2008, וסך חובותיה עמד על 187 מיליון שקל, והיא אף פירסמה אזהרת עסק חי בדוחותיה הכספיים.
דנקנר, כסגן יו"ר הדירקטוריון, היה שותף בשנים 2005-2006 לעסקת רכישת השליטה בבנק פוזיטיף הטורקי בידי בנק הפועלים, ובהמשך בפיצוי שתקבל חברת RP אקספלורר מבנק הפועלים.
אלא שבמקביל, טוענת הפרקליטות, היה מצוי דנקנר בניגוד עניינים, מאחר שב-2005 ניהלו אלרן השקעות ואלרן נדל"ן משא-ומתן עם קבוצת RP ועם רפי ברבר, בעל השליטה בקבוצה.
"לכל אורך התקופה הרלוונטית לרכישת בנק פוזיטיף", נכתב בטיוטת כתב האישום, "לא גילה דנקנר לדירקטוריון הבנק על קשריה העסקיים של אלרן השקעות ואלרן נדל"ן עם קבוצת RP".
ההלוואה לצ'ינגלולו וממנו
בפרשה נוספת פעל דנקנר כדי שבנק הפועלים יאשר מתן הלוואה בסך 10 מיליון אירו לאיש העסקים הטורקי, הליט צ'ינגלולו, גם הוא בעל מניות בבנק פוזיטיף ובבנק DHB. סניף בנק הפועלים בלונדון העביר את הכסף לצ'ינגלולו, מבלי שהתקבלה נגדם כל בטוחה.
במקביל לבקשת ההלוואה של צ'ינגלולו מבנק הפועלים, ביקש דנקנר עצמו מצ'ינגלולו הלוואה בסך 5 מיליון אירו, ובהמלצת צ'ינגלולו אישר בנק DHB את ההלוואה לדנקנר - פעולה חריגה מאוד לבנק, שלא עסק במתן הלוואות לאנשי עסקים ישראלים.
לצורך קבלת ההלוואה היה צריך דנקנר להעביר הצהרת עושר אישית, ועל נייר מכתבים של בנק הפועלים הוא כתב כי שוויו האישי נאמד ב-50 מיליון אירו. לטענת הפרקליטות, "דנקנר היה מודע לכך כי בעת הזו שווי הונו האישי היה נמוך במידה משמעותית מהסכום שעליו הצהיר", וכי מדובר בהצהרת עושר הגבוהה במאות מיליוני שקלים מהצהרות עושר, שהעביר באותה תקופה לבנק הפועלים עצמו.
חלוקת דיבידנד בבנק פוזיטיף
זמן קצר לאחר שקיבל את ההלוואה מבנק הפועלים, שוב ביקש צ'ינגלולו שאנשי בנק הפועלים יורו על חלוקת דיבידנד בבנק פוזיטיף. דנקנר השתתף בישיבת דירקטוריון הפועלים בעניין זה, המליץ על חלוקת דיבידנד, וזאת לטענת הפרקליטות "חרף ידיעתו על אודות ההתנגדות הראשונית של הנהלת הבנק לפעולה זו".
דנקנר אף לא עידכן את חברי הדירקטוריון על כך שצ'ינגלולו ביקש וקיבל הלוואה בסך 10 מיליון אירו רק חודשים ספורים לפני כן, וכמובן שגם לא בכך שהוא עצמו קיבל הלוואה בסך 5 מיליון יורו מצ'ינגלולו - גם היא ללא מתן כל בטוחה. ואכן, הפועלים תמך בחלוקת 30 מיליון אירו מרווחי פוזיטיף כדיבידנד, וזאת למרות מצב ההון העצמי של הבנק, שלא היה מהמשופרים.
במארס 2009 ביקר דנקנר, ביחד עם נציגים נוספים של הפועלים, באיסטנבול, ונפגשו עם צי'נגלולו בנוגע לבקשתו שהפועלים ירכוש ממנו מניות נוספות של בנק פוזיטיף. המשא-ומתן לא עלה יפה, ודנקנר ביקש מחבריו לצאת מהחדר ולהשאיר אותו ואת צ'ינגלולו בארבע עיניים. בתום הפגישה הודיע דנקנר לאנשי הפועלים כי סיכם עם צ'ינגלולו את המחיר שישולם לו בתמורה למניות שימכור לבנק הפועלים - כ-12 מיליון דולר.
באותו יום שבו התקיימה הפגישה הגורלית באיסטנבול, חתם דנקנר על מסמכי אישור ההלוואה, שאותה קיבל הוא עצמו מבנק DHB שבשליטת צ'ינגלולו. הכסף הועבר לחשבונו של דנקנר 5 ימים לאחר מכן. רוב-רובו של הכסף שהתקבל בחשבונו שימש את דנקנר להחזר הלוואה שנטל מבן-דודו, נוחי דנקנר: סך של 15 מיליון שקל הועבר כעבור 6 ימים לחשבון בבנק הפועלים על שם נוחי ואורלי דנקנר.
סכומים נוספים מתוך הכסף העביר דנקנר לפי הפירוט הבא: 500 אלף שקל לחשבונה של שושנה ויזן-דנקנר; 1.05 מיליון שקל הועברו לחשבון משותף לו ולשושנה דנקנר; 300 אלף שקל לחשבון על שם חברת דנרן; ויתרת הסכומים הועברו לחשבונות בנק שונים, הרשומים כולם על שמו של דני דנקנר, בבנקים הפועלים, לאומי, הבינלאומי ובנק DHB.
לפי הפרקליטות, מכלול מעשיו של דנקנר מהווים עסקת שוחד, כשהמתת הוא ההלוואה שקיבל דנקנר מבנק DHB, שניתנה כדי להטותו למשוא-פנים בקשר לעסקת הפועלים-פוזיטיף.
סנגוריו של דנקנר הודיעו כי ישקלו אם להתייצב לשימוע שאליו הוזמן דנקנר, לפני החלטה סופית על הגשת כתב אישום, לאחר שיקראו את כל חומר החקירה. "למיטב הבנתנו", הודיעו, "לא נפל כל פגם בהתנהלותו של דנקנר כיו"ר בנק הפועלים, קל וחומר שלא נעברה על-ידו כל עבירה".
טענות ההגנה הצפויות של דנקנר
- גם בעת שדנקנר שימש כיו"ר דירקטוריון, היה בידיו קול אחד בלבד, והדירקטוריון יכול היה להחליט בניגוד לדעתו.
- דירקטוריון הבנק חזר ואישרר לאחר התפטרותו של דנקנר את ההחלטות שבגינן הוחלט להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע.
- הטענה שדנקנר הסתיר את מצבה הכספי ואת קשריה העסקיים הענפים של חברת אלרן שבשליטתו - "מגוחכת וקומית". מדובר בחברה ציבורית, המוסרת דיווחים שקופים ומלאים לבורסה.
- לגבי הטענה כי דנקנר שימש נהנה מכספים שהופקדו בחשבון בנק שנרשם על שם מזכירתו דאז - ייטען כי מדובר בפעולה טכנית לחלוטין, הנוגעת למצבו האישי של דנקנר באותה תקופה ולהליכי הגירושים שבהם היה נתון.