"התביעה עוסקת בקיפוח חד, ברור ונפסד של זכויותיו של התובע, ד"ר נמרוד נוביק, סגן נשיא בכיר בקבוצת חברות מרחב, שבבעלותו וניהולו של הנתבע, איל ההון, מר יוסי מימן, ובהפרת התחייבותו האישית של מימן לשלם לנוביק את מלוא התגמול לו זכאי נוביק בגין תרומתו הניכרת והייחודית למר מימן ולקבוצות שבניהולו, במהלך למעלה מ-20 שנות עבודתו, הנאמד, בהערכה זהירה, בסך של כ-30 מיליון דולר".
בלשון זו נפתחת תביעה הענק שהגיש היום (א') לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נוביק, שהיה במשך שנים יד ימינו של מימן ופוטר בשבוע שעבר על-ידו מתפקידו הבכיר.
לדברי נוביק, באמצעות עורכי הדין אמנון שיבולת ונתי אגמון ממשרד שבלת ושות', מימן חייב לו תשלומים רבים בגין תרומתו "המכרעת" לייזומם וניהולם של מספר פרויקטים, שהיקפם הכספי נאמד במיליארדי דולרים.
עיקר טענותיו של נוביק נוגעות לפעילות קבוצת מימן בפרויקט EMG - החברה הישראלית-מצרית, שיזמה, מימנה, הקימה ומפעילה, את הצינור התת-מימי ליצוא גז טבעי ממצרים לישראל.
לדברי נוביק, הוא היה האדריכל של הפרויקט, שהניב עד כה למימן רווחי-עתק בהיקף של 350 מיליון דולר והפך את קבוצת מימן לאחד הקונצרנים המשפיעים בישראל.
"במשך למעלה מ-4 שנים הפציר נוביק במימן כי יפרע את חובו וישלם לו את מלוא התשלומים להם הוא זכאי בגין תרומתו המכרעת לפרויקטים... מימן שב והבטיח לנוביק לקיים את התחייבויותיו וביקש ממנו להתאזר בסבלנות עד שמצבו הכספי יאפשר לו לעמוד בהן", נטען בתביעה.
"ואכן, במהלך 2006 נעתר מימן ופרע, אם כי באיחור של 6 שנים, את יתרת חובו לנוביק בגין חלקו בפרויקט מידור - פרויקט בית הזיקוק הישראלי-מצרי באלכסנדריה והשלים לנוביק תשלום בסך 5.6 מיליון דולר. ואולם את עיקר חובו, בסך של כ-30 מיליון דולר בגין פרויקט EMG, כמו גם חובות נוספים בגין פרויקטים רגישים ומורכבים, נמנע מימן מלשלם.
נוביק מוסיף וטוען כי גם בתקופה האחרונה, כאשר פרויקט צינור הגז "לוט בערפל" עקב חילופי השלטון במצרים והקריאות האנטי-ישראליות שנשמעות במדינה, הוא הוסיף לעשות "ימים כלילות", להצלת ולהצלחת הפרויקט, "בהיותו הגורם האמון על הנושא בקבוצת מימן ובשל מרכזיות המיזם לחוסנה הכלכלי של הקבוצה".
טענה מעניינת שעולה מתביעתו של נוביק את מימן, ואינה קשורה לפרויקטים בהם היה מעורב, היא כי לפני מספר שנים גרם לעיתון כלכלי מוביל בישראל לבטל את חשיפת הקשיים הכלכליים שאליהם נקלע מימן באותה עת. בתביעה נטען כי מדובר בדוגמה אופיינית לפעילותו של נוביק עבור מימן וכי מימן "הביע חשש כי חשיפה של המידע אודות מצבו תביא להחמרת מצבו הכלכלי".
ב"הארץ-דה מרקר" הכחישו כי הכוונה אליהם: "מדובר בשקר גס. נמרוד נוביק לא פנה מעולם לאיש מעורכי 'דה מרקר' בכדי למנוע פרסום כלשהו. כידוע לכם, 'דה מרקר' אינו נרתע מפרסום כל מידע שיש בו עניין ציבורי, לרבות מצבם הפיננסי של חברות עסקיות ואנשי עסקים".
לדברי נוביק, העובדה שקבוצת מימן היא משפחתית באופיה, בצירוף העובדה שהתביעה מעלה נושאים רגישים, הביאו לכך שהוא ביקש ליישב את הסכסוך עם מימן בדרכי שלום. ואולם, טוען נוביק, התברר לו כי מימן מבקש לעשות שימוש ציני ופסול בנאמנותו, עד שלא נותרה לו ברירה אלא להגיש את התביעה.
לדברי נוביק, במקום לשלם לו את חובותיו, הוא ראה כיצד מימן עושה הון גדול מתרומתו הייחודית לקבוצה ולמימן באופן אישי "ופוצח במסע רכישות הכולל מטוסים פרטיים, יאכטות מפוארות, מספר רב של נכסי נדל"ן בארץ ובחו"ל עבורו ועבור בני משפחתו, כמו גם הקמת בית מגורים בהרצליה-פיתוח בממדים חריגים".
כתב התביעה מתמקד בפעילותו של נוביק למען מימן במצרים. לדברי נוביק בתביעה, עם התקדמות הסכם אוסלו ב-1993 הוא זיהה הזדמנות לשיתוף-פעולה עסקי ערבי-ישראלי ופנה לשגריר מצרים בישראל, מוחמד בסיוני ולד"ר אוסמה אלבז, יועצו הבכיר של נשיא מצרים לשעבר, חוסני מובארק, וניצל את האווירה והרצון הטובים בעולם הערבי, בזכות התהליך המדיני, כדי לקדם את הפרויקט.
מספר חודשים לאחר הפנייה, נטען בתביעה, הוזמן נוביק ביחד עם מימן לפגישת היכרות בקהיר עם המיליארדר חוסיין סאלם, מקורבו של מובארק. במהלך הפגישה העביר אלבז את ברכתו של מובארק לייזום פרויקט משותף בין הצדדים. לימים סוכם כי מדובר יהיה הקמת בית הזיקוק מידור שבאלכסנדריה, בהשקעה של כ-1.3 מיליארד דולר.
נוביק מוסיף וטוען כי בזכות קשריו עם עוזר מזכיר המדינה האמריקני סטיוארט אייזנשטט ובזכות קשריו עם השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון איפ"ק, הוא הצליח לגייס תמיכה בינלאומית בפרויקט. אך לא רק תמיכה חיצונית לפרויקט הושגה בזכותו של נוביק. לטענתו, הוא פעל במקביל לגיוס תמיכה פומבית של שמעון פרס, שהיה שר החוץ ושל ראש הממשלה, יצחק רבין.
נוביק טוען כי בהמשך הדרך הוא חילץ את הפרויקט ממשברים שונים, עקב קשיים שהתגלעו בין סאלם למימן, ובעקבות נסיגת המממנים האמריקנים מהפרויקט - שאחריהם גייס נוביק את בנק ההשקעות האירופי כמממן.
בתביעה נטען כי לאור ההסכמות ביניהן, חייב מימן לנוביק תגמול של 2 מיליון דולר בעבור תרומתו לפרויקט צינור הגז, 17.6 מיליון דולר המשקפים 5% מהתקבולים שקיבל מימן בגין מימוש מניותיו ב-EMG וכן 8.4 מיליון דולר - סך השווה ל-5% מיתרת מניותיו של מימן בחברה.
בנוסף על פרויקט צינור הגז ועל ופרויקט מידור, מציין נוביק בתביעתו את פרויקט בית הזיקוק בטורקמניסטאן. לדברי נוביק, הוא טווה את הקשרים עם ממשלת טורקמניסטאן שאפשרו את פרויקט התשתית בהיקף של 1.6 מיליארד דולר.
נוביק (62) כיהן בעבר כיועצו המדיני של שמעון פרס בתפקידיו השונים כראש הממשלה, ממלא-מקום ראש הממשלה, שר החוץ ושר האוצר. בהמשך פעל נוביק מטעם המדינה בשליחויות מדיניות שונות, כיהן כיועץ למועצה לביטחון לאומי ועסק במחר ובהוראה באקדמיה.
במהלך שנת 1990 הצטרף נוביק לפעילות העסקית חובקת העולם של מימן, ומאז ועד השבוע שעבר נחשב ליד ימינו של איש העסקים החשוב.
11 מיליון דולר לשבתי שביט; 7,000 דולר בחודש לנוביק
נוביק מלין על תשלומי-עתק שלדבריו שילם מימן לבכירים אחרים בקבוצה, בשעה שהוא עצמו הרוויח הכנסה צנועה. כדוגמה בולטת מביא נוביק את ראש המוסד לשעבר, שבתי שביט ששימש כסגן נשיא מרחב ולדבריו זכה לתשלום בסך של למעלה מ-11 מיליון דולר בגין מעורבותו המוגבלת בפרויקט ,EMG "הגם שמימן אישר לא אחת כי תרומתו אינה משתווה, אף לא בקירוב, לתרומתו של ד"ר נוביק לאותו פרויקט.
לדברי נוביק, ההבטחה של מימן לשלם לו את התגמולים ששיעורם מגיע בדיעבד לכ-30 מיליון דולר ניתנה לו בעת שהצטרף למרחב, והייתה אחת הסיבות שבעטיין הוא הסכים מלכתחילה להצטרף לעסקיו של מימן.
"בין הצדדים סוכם כי נוביק יהיה זכאי לתגמול משמעותי מכל עסקה שהוא יזום או ינהל, או יתמוך בביצועה, תגמול אשר יתבצע בסמוך לאותה עסקה, בהתאם לתרומתו ומעורבותו של נוביק, ערכה והכנסותיה של אותה עסקה עבור מימן וחברותיו".
נוביק מציין כי ההסכמה ניתנה בעל-פה. את היעדר דרישתו לעגן את ההסדר בכתב מסביר נוביק בכך ש"היות ומר מימן טען כי הוא תמיד מסכם בלחיצת יד, לא עמד נוביק על חתימתו של הסכם מסודר".
נוביק מציין כי השכר הרגיל שקיבל ממימן היה צנוע. בהשוואה מביא נוביק את שכרה של אירית אילוז, סמנכ"לית באמפל, שעלות שכרה נאמדה בסך 6.7 מיליון שקל.
נוביק פעל בוושינגטון, ירושלים וקהיר כדי לקדם את פרויקט הגז
עיקר תביעתו של נוביק נוגעת לפרויקט EMG. בתביעה נטען כי ב-1997-1998, ערב השלמתו של פרויקט מידור, החל נוביק לפעול לקבלת החלטה מצרית ליצוא גז לישראל ולמינוי קבוצת מימן ושותפיה המצריים לבצעי המיזם. לצורך כך, נטען, פעל נוביק בוושינגטון לבניית קואליציה אמריקנית לשם הפעלת לחץ על מובארק כדי שיאשר את הקמת צינור הגז.
התגובה הבינלאומית החיובית לבחירתו של אהוד ברק לראש ממשלה ב-1999 זוהתה על-ידי נוביק כהזדמנות מדינית להתנעת המיזם. לפיכך פנה נוביק לשמעון פרס ולברק וביקש להעלות את הנושא בפני מובארק. במקביל, נטען, דאג נוביק לכך שמובארק יתודרך על-ידי האמריקנים לקראת הדיון ויעמוד בתמיכתו.
עוד טוען נוביק כי כאשר ברבות השנים ובשל האינתיפאדה גברו ההתנגדויות בישראל ובמצרים לפרויקט, הוא פעל בכנסת, בתקשורת, בממשלה, בממשל האמריקני ובחברת החשמל להצלת הפרויקט. לאחר 3 שנות מאמץ עיקש מצדו של נוביק החליט ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, ב-2003, על יבוא גז ממצרים על-ידי EMG.
"להחלטתו של שרון תרמה התקרבות מדינית בין שרון לבין מובארק, שלד"ר נוביק הייתה תרומה לה בשני הקשרים", נטען בתביעה. "האחד - נוביק ניהל הידברות עם ראש המודיעין המצרי, עומר סולימאן. השני - כאשר מובארק התמוטט במהלך נאום בקהיר, נוביק יזם שיחת טלפון ראשונה בין שרון לבינו".
