השבוע פורסם פסק דינו של השופט מנחם הכהן מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, אשר חייב את אחיו של סרבן גט לשלם לגרושתו של האח פיצויים בסך 38 אלף שקל בגין התערבותו בהליך הגירושים ביניהם, לאחר שנקבע כי האח עודד את אחיו המתגרש, שידל אותו והשפיע עליו שלא לתת את הגט.
פרסומו של פסק הדין לווה בציפייה רבה, שכן מדובר בתיק שעורר סערה כבר לפני 4 שנים, לאחר שבהחלטת הביניים בתיק קבע השופט הכהן שני תקדימים מהפכניים:
האחד - כשפסק כי תביעת פיצויים נגד קרובי משפחה של סרבן גט, ולא רק נגד סרבן הגט עצמו, היא בכלל אפשרית ואינה נדחית על הסף; והשני - כשאיפשר את הגשת התביעה על סרבנות גט, למרות שבאותו שלב בית הדין הרבני כלל לא פסק כי הבעל מחויב לתת גט.
השופט מנחם הכהן רשם לזכותו תקדימים רבים בנושא סרבנות הגט: בין היתר הוא השופט הראשון שבכלל העניק סעד של פיצויים בשל סירוב גט, הראשון שלאחר מכן העניק פיצויים אלה גם לגבר ולא רק לאישה, הראשון שהרחיב את הסרבנות גם למקרים שבהם אין חיוב בגט, וכעת הרחיב את תביעות הפיצויים בגין סרבנות גט פעם נוספת, כך שניתן להגיש תביעות אלה לא רק נגד סרבן הגט באופן אישי - אלא גם נגד קרובי משפחתו אשר התערבו באופן פעיל בהליך הגירושים.
על אף שמדובר בתקדים שפותח אפשרות למסלול חדש של תביעות, גם הפעם יש לזכור כי מדובר בפסק דין חריג בנסיבותיו, באשר נפסק כי הבעל, סרבן הגט, לוקה בנפשו, ולכן תלותו באחיו והשפעתו עליו היו קיצוניים במיוחד. ככלל, תביעה נגד קרובי משפחה לא תהיה פשוטה, שכן יש להוכיח כי אלמלא התערבותם הבעל היה נותן את הגט.
תביעות הפיצויים בגין סרבנות גט נולדו בתחילה כאמצעי לחץ כלכלי על בעלים שסירבו לתת גט, בדרך-כלל בניסיון בלתי לגיטימי לסחוט את האישה מבחינה כלכלית.
על אף שבתי הדין הרבניים קיבלו אמצעים חוקיים לכפות על בעלים לתת גט באמצעות סנקציות שונות, הם הוכיחו לאורך השנים איפוק וריסון רבים מדי בשימוש בסנקציות אלה, התנהלות אשר פורשה לבסוף בציבור כאוזלת-יד והביאה לפריחה בתחום תביעות הפיצויים.
אילו תביעות הפיצויים היו מצומצמות במספרן וממוקדות רק בבעלים שחויבו ממילא על-ידי בתי הדין הרבניים לתת גט, אולי הנושא היה עובר בשלום, אך הרחבת התביעות באופן שניתן להגישן גם ללא פסק דין מקדים מבית הדין הרבני, נתפסה בעיני בית הדין הרבני כהכרזת מלחמה על סמכותו.
לפיכך, אישה שמגישה כיום תביעת פיצויים כנגד סרבן גט בטרם קיבלה את הגט, חושפת את עצמה לסכנה שבית הדין הרבני יצדד דווקא בבעל הסרבן, ויקבע כי מעכשיו לא זאת בלבד שהבעל לא מחויב לתת את הגט - הוא בכלל מנוע מלתת אותו, מחשש כביכול לגט מעושה.
באילו תביעות פיצויים לא יוכלו בתי הדין הרבניים להלחם? בתביעות המוגשות לאחר קבלת הגט, כדי לקבל פיצויים רטרואקטיביים על תקופת הסבל שקדמה לו, ובתביעות כלפי קרובי המשפחה.
סביר להניח כי בתי הדין הרבניים לא יעזו לבטל גטין שכבר ניתנו באופן רטרואקטיבי, ותביעות כלפי קרובי המשפחה ולא ישירות נגד סרבן הגט, בוודאי שאין בהן כדי להפוך את הגט למעושה.
נכון שהגשת התביעה רק לאחר קבלת הגט כבר לא תסייע לאישה הספיציפית לקצר את תקופת עגינותה, אבל לפסיקת פיצויים רטרואקטיביים מהסרבן או מקרובי משפחה בכמויות גדולות תהיה השפעה לטווח הארוך.
אם סרבני הגט יידעו מלכתחילה שקיים סיכוי גדול שלאחר מתן הגט ייאלצו ממילא להחזיר את כספי הסחיטה הכלכלית שהשיגו באמצעות הסרבנות ואף יותר - ייתכן כי נראה פחות ופחות בעלים המסרבים לתת גט רק כדי להגיע להשגים כלכליים.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".