מתוך מגזין פירמה
מבין עשרות רגעי האיוולת והעוול התקשורתיים בפרשת מרגלית צנעני, יש לתת את הדעת על אחד, רם ונישא, גדול ומכונן, שהתרחש ביום הראשון או השני להתגלגלות הפרשה.
מרגול העצורה הובאה בפני שופט לצורך הארכת המעצר, בקשה שאכן התקבלה, ונקבעו לה עוד 9 ימים בין חומות החימר (אופס! בדיחה מקורית שלי! איזה יופי! איזו גאונות!).
בדברי הפירוט להחלטה הסבירה הכתבת כי העילה לדרישת הארכת המעצר היא "מסוכנות לאדם ולחברה". כאן היא הוסיפה את השורה הבלתי נשכחת הבאה: "מה שאנחנו שומעים כאן מפי השופט הוא דבר חמור מאוד. השופט קובע בעצם כי מרגלית צנעני מסוכנת גם לאדם וגם לחברה כולה".
מה שאומר בעצם כך: לפתחה של החברה רובצים סיכונים רבים. ביניהם את סכנת העישון (גורם למחלות קשות, לאימפוטנציה ואף מסכן עוברים בעת היריון), נגע הסמים (כולנו זוכרים את זוהר המלך), האיידס (פרדי מרקורי), מים מזוהמים, נשק ביולוגי, הוריקן, רעידות אדמה וכמובן, פצצת מימן. בין אלה ניתן עתה למנות גם סכנה נוספת: מרגול.
כך כתוב, לא? שחור על גבי לבן: מסוכנות לאדם ולחברה. אז תפסיקו להיתמם ולעצום את העיניים. האישה הזאת מסוכנת. כך קבע בית המשפט.
אין לדעת כיצד תסתיים פרשת מרגול, במה היא תואשם, אם בכלל, ואיזה עונש ייגזר עליה. כפי שהדברים נראים עכשיו, נראה כי מדובר בפרשה לא גדולה, שגורמים נסיבתיים אומללים חברו יחדיו והביאו אותה אל ראש הכותרות.
על גבה של צנעני התקשורת מפמפמת פרשה "גדולה": זמרת, זמרת מזרחית, כוכבת טלוויזיה, כוכבת טלוויזיה במקום הכי חם תקשורתית, יש עולם תחתון, יש דיבורים ומטבעות לשון למכביר, וישנו הקשר העקיף למחאה החברתית - עובדה שמתירה לכלי התקשורת לעבור מעיסוק במחאה לעיסוק בה בלי לחטוא בהתעלמות מהמחאה. כך שמהרגע הראשון לא היה לה שום סיכוי להיחלץ מסיקור שיא.
ועדיין, בתוך הגועל הזה, במסגרתו נדרסה חזקת החפות לחלוטין, עדיין יש מקום להתרפק על הרגע הנפלא הזה, של ה"מסוכנות לאדם ולחברה".
מסוכנות לאדם ולחברה היא מונח משפטי יבש לעילת מעצר. שעה שהמחוקק ניסח את העילה באופן הזה, הוא לא ראה את מרגול במשקפי שמש. הוא ראה, כמובן, רוצח סדרתי.
גם המשטרה לא רואה במרגול רוצחת סדרתית שברגע שתשתחרר ממעצר תיסע ישירות לביתו של אסף אטדגי ותשסף את גרונו; משיקוליה היא, היא כללה בין עילות המעצר גם את הסעיף הדרמטי הזה.
כשכתב מוצא את הסעיף הזה הוא יכול לעשות שני דברים: לגחך קלות לנוכח עודף הפומפוזיות המשטרתי; או לציין בחומרה שמרגול היא סכנה אמיתית לחברה (כך קבע בית המשפט!).
הכול תלוי בנראטיב. כיון שהנראטיב באותו בוקר היה נראטיב מרגול הרוצחת הסדרתית - אזי סעיף יבש, מנוסח בפומפוזיות, הופך להיות כלי בשירות הסיפור.
ייתכן כי סיפור מרגול גדול וחמור. ייתכן שהיא אכן פושעת. ייתכן שהתקשורת עושה בעניינה את עבודתה נאמנה. אני, בכל אופן, איבדתי אותה כבר אז, ברגע שסיפרו לי שמרגול מסוכנת לחברה (אלא אם כן הכוונה היא מסוכנות לחברת קשת, ואז יש בכך מן האמת).
ספר מלחמה
פעם קיבלנו ממקום העבודה כמתנת חג את הספר "פרשת דרייפוס" מאת ז'אן דני ברדן. העורך דאז, אמנון דנקנר, החליט שזהו ספר חובה לכל עיתונאי, משום שהוא ההוכחה המוקדמת ביותר ליכולתה של התקשורת ליצור שינוי, לחיוב או לשלילה.
אהבתי את ההחלטה הראויה הזו, מפני שלמרות המקום הנמוך כל-כך שאליו הגיע המקצוע המעצבן הזה, הניסיון החד-פעמי להזכיר לעיתונאים בני-זמננו שהם בעצם עוסקים באותו מקצוע כמו אמיל זולא הוא משובב-נפש במידה מסוימת.
לו הייתי אני צריך לבחור במתנת חג לעיתונאים, הייתי בוחר ללא היסוס ב"מפיקת מלחמות" מאת יעל לביא, שיצא לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים.
לביא, עיתונאית ישראלית שעשתה את זה בגדול בניו-יורק והפכה לעורכת ומפיקה בכירה ב-ABC, פורשת בספר את חוויותיה מאזורי העימות החמים ביותר בעולם בשני העשורים האחרונים, כעורכת ומפיקה של תוכניות פופולריות וכיוצרת דוקומנטרית לעת מצוא.
מה שהופך את הספר ללהיט עיתונאי הוא הביקורת, שלא לומר הבוז המרומז שמופיע בין השיטין ולעתים אף בשיטין עצמן, כלפי המקצוע וכלפי התקשורת האמריקנית, על צביעותה וחוסר אחריותה במקרים רבים מדי.
לביא, שפרשה מאז מעבודתה ושבה אלינו, מצליחה לספק ים של ביקורת כנה וכואבת בכלים אירוניים דקים, ללא יומרות וללא נפח מיותר.
ניתן רק לשער כמה נפוח היה יוצא יומן דומה של עורכת מהדורת חדשות ישראלית, שמתארת בצבעים חיים את הלילה ההוא שבהו הודיע במפתיע צחי הנגבי על הצטרפותו לקדימה, או איך בדיוק הושג תצלום האוויר של ביתו של גלנט.
אה, והיא גם בת של אריק לביא המנוח, מה שהופך את כל העסק לסיפור ישראלי-אמריקני-תקשורתי גדול מהחיים.