עבור חובבי הטניס, השם הרולד סולומון עלה לכותרות בחודשים האחרונים אחרי שהפך למאמנה של שחר פאר. אבל כילד שגדל בשנות השבעים, קשה לשכוח את מי שהיה מהשחקנים הטובים באותה תקופה, ואף נכנס להיכל התהילה של הספורטאים היהודים. עם 165 ס"מ ביום טוב (ופחות מ-60 קילו), היציבות והחוסן המנטלי של סולומון עזרו לו להיות חבר של קבע בעשירייה הראשונה בשנות השבעים, ואף להגיע למקום החמישי בשיאו ב-1980, כולל זכייה ב-22 טורנירי ATP בקריירה והופעה אחת בגמר גראנד סלאם (רולאן גארוס, 1976).
מה שייחד את סולומון מספורטאים אחרים זו העובדה שאחרי הפרישה ממשחק המשיך לקריירה לא פחות מרשימה. עוד בימיו האחרונים כשחקן, כיהן כנשיא ארגון השחקנים של ה-ATP במשך שלוש שנים (1980-1983) וב-1986 ייצג את השחקנים במאבק העיקש שניהלו כדי לקבל לידיהם את הבעלות על הסבב. על השאלה איזה מאמן שכרה הפעם שחר פאר, אין מחלוקת: מדובר באחד ממוחות הטניס החריפים בעולם, איש של "אולד סקול", מאלו שעושים עבודה יסודית בלי הרבה רעש וצלצולים.
מאז החל לאמן בסבב המקצועני ב-1990, קנה סולומון לעצמו שם של מאמן-על. את מרי ג'ו פרננדס, השחקנית הראשונה שלו עימה עבד 5 שנים, הביא לשני גמרי גראנד סלאם והפך אותה לשחקנית טופ-5 לגיטימית. ב-15 השנים מאז נפרד מפרננדז עבד עם הקרם דה לה קרם של הטניס: ג'ים קורייר, קפריאטי, סלש, דמנטייבה, הנטוחובה, קורניקובה, מריאנה לוצ'יץ' ועוד עשרות שחקני סבב ומכללות יותר אלמונים שעברו תחת ידו.
לפני 6 שנים נמאס לו להסתובב בעולם כמאמן אישי והוא הקים אקדמיה משלו ובצלמו בפורט לודרדייל שבפלורידה, אבל להבדיל מהאקדמיות הממוסחרות ששוטפות את ארה"ב - הוא פתח "אקדמיית בוטיק". בדומה למלונות הבוטיק, כך בנה סולומון את האקדמיה שלו - קטנה, אקסקלוסיבית, איכותית, עם יחס אישי ותנאים מושלמים. לא תמצאו כאן אלפי אנשים שמתאמנים, אלא במקרה הטוב 15-20 בלבד. גם המחיר בהתאם. באקדמיה שלו אין מתן מלגות למעוטי יכולת כדי להגדיל את נפח השחקנים, אין אפשרות ללימודים או ללינה כמו באקדמיות הממוסחרות בפלורידה. אלא טניס נטו. סולומון עצמו גובה בין 300-350 דולר לשעת אימון אישית איתו. אלו שרוצים להצטרף לאקדמיית בוטיק מהסוג הזה יצטרכו להיפרד מ-40-50 אלף דולר בשנה. "אנחנו האנטיתזה לאקדמיות מהסוג של ניק בוליטיירי", הוא מספר לי בראיון מרתק בזמן שהוא מצא בין ניהול האקדמיה לבין גיחות לסבב הנשי שלקח על עצמו במטרה להחזיר את שחר פאר לתלם אחרי השנה הלא קלה שעוברת עליה. "החלטנו שאנחנו לא מספקים דיור לשחקנים שלנו ולא מתעסקים בזה, ומאחר שרוב הילדים לא לומדים בבית ספר רגיל אלא דרך האינטרנט, אנחנו משאירים גם את החלק הזה להורים".
מה עוד מאפיין אקדמיית בוטיק? למשל, "אין אצלנו יותר משני שחקנים על מגרש, יש לי בסך הכל שלושה-ארבעה מאמנים, והאקדמיה כולה כוללת לא יותר מ-15-20 שחקנים החל מגיל 10. אין אצלנו שחקנים מתחילים, אלא רק כאלו שכבר הגיעו לרמה גבוהה ואחרי כמה שנים יגיעו בוודאות לרמה של שחקני מכללות בכירים או במקרה הטוב יהפכו למקצוענים. יש לא מעט שחקנים היום בסבב הגברי והנשי שמשתמשים באקדמיה שלי כבסיס אימונים בין טורנירים, ושחר פאר היא כמובן אחת מהשחקניות הללו ומבלה אצלנו לא מעט לתקופות של אימונים".
***
הראיון עם סולומון נוגע בנקודות היסטוריות שמתארות באופן הטוב ביותר את השינוי שעבר הענף ב-30 השנים האחרונות. "כשהתחלתי לשחק בסבב המקצועני בתחילת שנות השבעים, רוב הסבב היה משוחק על דשא", פותח סולומון. "גם המגרשים הקשים היו מהירים מאוד, ועודדו סגנון של 'הגש ורוץ לרשת', שהיה הפוך מהסגנון שלי. אבל אז, באמצע שנות השבעים, החליטו מנהלי הסבב ומארגני הטורנירים שנמאס לאנשים לראות נקודות קצרות שמסתיימות ברשת. הם האטו את המגרשים והעלימו את הדשא, והשתמשו בכדורים עם לחץ נמוך שהאטו את הקצב. לא האמנתי שזה קורה לי, זה התאים לי כמו כפפה. ברגע שהמגרש הפך לאיטי, שחקנים כמוני היו יכולים להקשות מאוד על שחקנים שרצו לרשת בכל נקודה, כי היה לנו יותר זמן לחבוט. באופן טכני, זה איפשר ליותר שחקנים לחבוט גב יד עם שתי ידיים והרבה שחקנים עברו לאחיזות קיצוניות שאיפשרו לחבוט עם יותר ספין, זה שינה את המשחק לעולמים והחל את התהליך שעובר היום על הענף.
"האירוניה היא שאחרי כמה שנים של משחקי מרתון מהקו האחורי בעידן של בורג, וילאס ודומיהם, החלו תלונות שהנקודות ארוכות מדי ומונוטוניות, מה ששוב גרם להפיכת המגרשים המהירים לעוד יותר מהירים - תהליך שהגיע לאבסורד עם שחקנים כמו ג'ון אייזנר שחובטים 30 אסים למשחק. אז עכשיו שוב מנסים להאט את הקצב ואפילו הדשא כבר לא מהיר כבעבר".
סולומון, שישב משנת 1974 בתוך 50 הראשונים בעולם, מתאר איך החליט בצעד קיצוני לשנות סגנון משחק מתוך הבנה שזו הדרך היחידה לפרוץ לתוך העשירייה הראשונה. "הייתי ידוע במשחק הקו האחורי שלי, אבל ב-1978 שמתי לי מטרה להגיע לטופ -5 בעולם. אמרתי למאמן שלי, פול כהן, שאני חייב לפתח משחק עלייה לרשת. במשך שנתיים כל מה שעשיתי באימונים היה עבודה על כדורים קצרים וסיום הנקודה עם חבטת יעף. שיחקתי שנתיים רצופות 7 ימים בשבוע, ללא יום מנוחה אחד, וב-1980 אכן הגעתי למקום החמישי בעולם. השינוי הסגנוני הזה נתן לי מימד אחר למשחק והאריך לי את הקריירה ללא ספק". באותה תקופה שבין 1978-1980, התקופה שבה "המציא את עצמו מחדש", סולומון לקח לא פחות מ-9 טורנירים והעפיל ל-18 גמרים.
***
העובדה שסולומון הפך ל"מאמן של נשים" דווקא, היא עניין מקרי לטענתו. "אחרי שאימנתי מספר נשים מהטופ העולמי קיבלתי תדמית שהיא לא בהכרח מדויקת של מאמן שמתמחה באימון נשים. זה יותר קשור לעובדה שהחברה שמייצגת אותי (IMG) משדכת לי שחקנים שהם קליינטים שלה, ויצא שהם שיבצו לי נשים". על ההבדלים בין אימון נשים לגברים, הוא אומר: "נשים הרבה יותר ביקורתיות כלפי עצמן. גברים יוותרו לעצמם יותר, ויכולים לחיות עם חוסר שלמות. לגברים יש יותר ביטחון שדברים יסתדרו במשחק, בעוד שנשים הרבה יותר נוירוטיות לפני משחקים. טניסאית, שחבטה 30 חבטות מעולות והחבטה ה-31 הוחטאה, היא לרוב לא מרוצה וזה מוריד לה את הביטחון. באופן כללי, נשים יותר אמוציונליות ועם הרבה עליות וירידות. כשאני מדבר עם שחקנית אחרי משחק, אני חושב פעמיים מה להגיד, איך להגיד ואם בכלל להגיד כי הן רגישות לביקורת. לגבר אני אומר הכל ישר בפרצוף".
הקשר בין סולומון לשחר פאר החל במארס השנה, אחרי שנפרדה גם מקרייג קרדון שאימן אותה כ-10 חודשים. כשאני מציין בפני סולומון שפאר עוברת שנה מוזרה, עם המון עליות וירידות - מצד אחד ניצחונות עם גמר בוושינגטון ומצד שני הפסדים לשחקניות נחותות ממנה, הוא ממהר להסכים. "אכן שנה מוזרה עוברת עליה. אבל אין לי ספק שהתקופה הלא טובה שלה היא זמנית. היא שחקנית טופ-20 לגיטימית כבר שנים, והיו לה שבועות שהיא כן שיחקה טוב וניצחה השנה. כשהתחלנו לעבוד הלכתי לראות אותה לראשונה בטורניר במיאמי במארס, והיא שיחקה פשוט נורא ואיום, לא האמנתי למראה עיניי. אבל שחר כמו רוב השחקניות בנויה על ביטחון וזו היתה המשימה העיקרית שלי, להחזיר לה את האמונה בעצמה. דבר ראשון החזרנו אותה לכושר גופני, היא לא היתה בכושר פיזי מספק והיתה גם ירידה ביציבות. אני מנסה להחזיר אותה לבסיס שלה, שהוא יציבות נטולת טעויות, ומנסה לעודד אותה להכות את כף היד עם ביטחון ועם כל הלב בלי היסוס כלומר להיות יותר אגרסיבית ולהאמין בחבטה. בינתיים זה עובד טוב מאוד באימונים, ועדיין לא עובד מספיק בתחרויות".
- אתה מעודד אותה להגיע לרשת?
"לא באופן מיוחד. אני כן מעודד אותה לתקוף כדורים קצרים וכמובן שאם צריך אז היא חייבת לעלות לרשת לסיים את הנקודה, אבל בעקרון אני מנסה להחזיר לה את הביטחון הכללי במשחק הבסיסי שלה. כשלא הולך לה, אז החולשות הישנות מתבלטות. במקרה של שחר זה תמיד היה כף היד וההגשה".
- מה לגבי חבטת ההגשה שלה? שמתי לב שהיא שינתה אותה במקצת.
"כן, אנחנו מנסים לסגל לה תנועה יותר זורמת ומהירה עם סיבוב כתפיים ומותניים כדי לקבל לייצר מומנטום ויותר עצמה, ואכן יש שיפור ובשבוע כמו בוושינגטון כשהכל התחבר לה אז היא חבטה 4-5 אסים למשחק. הבעיה עם ההגשה היא שיש ימים שזה לא עובד והאחוזים נמוכים, וזה משפיע על כל המשחק שלה. אני מנסה להסביר לשחר שזה בסדר לשחק משחקונים גרועים, אבל היא פרפקציוניסטית ואם היא לא משחקת מושלם אז היא לא מרוצה".