תנועת המחאה האמריקנית נגד תאוות הבצע התאגידית בוול סטריט ונגד הקפיטליזם בכלל, שהחלה כהתארגנות אמורפית, מבוססת פייסבוק וטוויטר, לפני כמה שבועות, מתחילה לתפוס תאוצה. התקשורת הממוסדת בארה"ב - רשתות הטלוויזיה, ערוצי החדשות בכבלים, העיתונים היומיים הגדולים, סוכנויות הידיעות החשובות - מדווחת על ההפגנות בדאון-טאון מנהטן, על ההתנגשויות עם המשטרה ועל התבטאויות של מפגינים באופן סדיר, ובדרך כלל אוהד.
מבחינה אחת לפחות, המפגינים כבר יכולים לרשום הישג משמעותי: הם נתפסים במדיה פחות כאספסוף של 'פריקים' משועממים ואנרכיסטים תאבי מדון (אם כי יש רבים כאלה במתחם המפגינים בזאקוטי פארק, לא הרחק מהבורסה), ויותר כחלק מהעם האמריקני שמוצא עצמו במצוקה אמיתית, אותם "99%", שמקבלים רק שיירים מעוגת ההכנסות הלאומית, בניגוד למאיון העליון שנוגס את רוב העוגה.
ההשוואה לאביב הערבי נשמעת יותר ויותר, בד בבד עם התמיהה לגבי המטרות הפוליטיות של התארגנות המפגינים. "מה בדיוק הם רוצים, מעבר למורת הרוח שכל אזרח בארה"ב מרגיש"? הוא משפט שחוזר ונשנה, בצורות שונות, בשידורים ובמאמרים רבים.
ביומיים שחלפו זכו המפגינים לא רק בתמיכה הצפויה של ידוענים ליברליים כשחקנית סוזן סרנדון, הבמאי מייקל מור, ומושל מדינת ניו-יורק לשעבר, דייוויד פטרסון, אלא גם בגיבוי משמעותי של אישים בעלי גראביטאס כלכלי / פיננסי: המשקיע ג'ורג' סורוס, פטרון אג'נדות ליברליות בארה"ב, וחתן פרס נובל לכלכלה, ג'וזף שטיגליץ, שכמו כלכלן אחר חתן נובל, פול קרוגמן, קורא לנקוט מדיניות מרחיבה ולהזרים כספים ממשלתיים למשק כדי להתניע את הכלכלה וליצור מקומות עבודה חדשים, בניגוד לעמדות של הרפובליקנים.
התמיכה של השניים, כמו הבעות התמיכה של איגודים מקצועיים גדולים, מקנות לגיטימציה משמעותית לתנועת המחאה בוול סטריט.
סורוס, שדיבר עם כתבים במרכז או"ם, אמר שלמפגינים יש כל הסיבות בעולם לזעום על המערכת הפיננסית האמריקנית שמסכנת את עתידם.
"אני יכול להזדהות עם מצוקת המפגינים", אמר סורוס. לדבריו, האחריות למשבר האבטלה הנוכחי מוטלת על כתפי הבנקים האמריקניים שחוסמים אשראי לעסקים קטנים ובכך הם פשוט מוחקים אותם מהמפה, יחד עם מקומות העבודה שלהם.
סורוס אמר, כי ההתנהגות האנוכית של הבנקים היא קרקע דשנה לצמיחת תנועות אנטי-ממסדיות רבות עוצמה, מתנועת מסיבת התה, מימין, לתנועת "כיבוש וול סטריט", משמאל.
שטיגליץ, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קולומביה ולשעבר הכלכלן הראשי בבנק העולמי, ביקר שלשום (א') במתחם המפגינים והתקבל בתשואות רמות. הוא התקשה לשאת נאום תמיכה בגלל התקנה העירונית שאוסרת שימוש ברמקולים באזור. "יש פחות מדי רגולציות על הבנקים ויותר מדי הגבלות על המפגינים", ציין הפרופסור, אך הוא התרגל במהרה לדרך המקורית שמצאו המפגינים כדי לעקוף את האיסור: תיבת תהודה אנושית, כלומר שורת האנשים שקרובים לדובר חוזרת על כל משפט מדבריו בקול רם, השורה הבאה חוזרת על המשפט וכך הלאה, עד שהמסר מגיע לכל אחת מפינות המתחם. "זו דרך פדגוגית מצוינת להבנת הנשמע", ציין שטיגליץ בחיוך.
בדבריו למפגינים, ובראיון שנתן אמש לערוץ החדשות MSNBC, חזר שטיגליץ על עיקרי מאמר שפירסם בוואניטי פייר, במאי השנה, תחת הכותרת: "של המאיון העליון, מאת המאיון העליון, למען המאיון העליון". למעשה, הסיסמה החדשה של המפגינים, "אנו 99 המאיונים התחתונים", שאבה השראה מכותרת המאמר.
שטיגליץ אמר, כי הוא מתפלא שההפגנות נגד הממסד הפיננסי בארה"ב לא החלו בשלב מוקדם יותר. ארה"ב נתונה במשבר כלכלי חמור, אך וושינגטון לא עושה מספיק כדי לשים לו קץ. מעצבי המדיניות, יחד עם ראשי המוסדות פיננסיים צריכים להרגיש את כאבם של האזרחים, אמר הכלכלן.
"העובדה שיש כל כך הרבה צעירים בהפגנות האלה מצביעה על התסכול הגדול של הדור שאמור להיכנס למעגל העבודה", אמר שטיגליץ. "הם שיחקו לפי כל הכללים. הם השקיעו זמן וכסף בלימודים באוניברסיטה. ומה יוצא להם מכל זה? שום דבר, או במקרה שהם מוצאים עבודה, בדרך כלל זו עבודה שאינה הולמת את כישוריהם ושאינה מצדיקה את השקעתם הגדולה בלימודים".
כדי להמחיש את אי-השוויון בחלוקת ההכנסות, ציין שטיגליץ, כי המאיון העליון בארה"ב מחזיק ב-40% מכמות הנכסים הלאומית. המצב עתה גרוע הרבה יותר מכפי שהיה בעבר. לפני 25 שנים, החזיק המאיון העליון ב-33% בלבד מכמות הנכסים הלאומית. ומזווית אחרת: בני המאיון העליון גורפים לחשבונות הבנק שלהם 24% מההכנסה הלאומית. ב-1976, הם הסתפקו ב-9% בלבד. והמאיון העליון מחזיק במחצית מהמניות, אגרות החוב וקרנות הנאמנות.