היה זה בערך ב-4:00 בבוקר כששמעתי רעש עמום מחוץ לחלון חדר השינה שלי. בהתחלה לא כל-כך הבנתי מה זה, אבל לאט-לאט חדרה לתודעתי ההכרה שמה שאני שומע לא יכול להיות אלא דבר אחד, מדהים לכל הדעות. גשם. טיפות. התכרבלתי לי בין השמיכות וחייכתי באושר. מי היה מאמין. עוד לפני יום כיפור. גשם זלעפות. תענוג.
יצאתי מהמיטה ופילסתי את דרכי בחושך לעבר הדלת. עמדתי בכניסה, מתחת לכיפת השמיים, ואפשרתי לטיפות לזלוג על גופי. פרסתי את ידיי לצדדים. התמכרתי להרגשת הניקיון החגיגית הזאת. חשבתי על כל העלים ששותים את המים האלה אחרי החום. חשבתי בסיפוק שאכן טוב שהספקנו לשתול את הצנוניות הצעירות. ברכה שכזאת.
כידוע לכם, אינני אדם דתי, והימים הנוראיים האלה, שבהם נשקלים מעשינו בשנה שחלפה בידי אלוהים, באשר הוא, לא באמת גורמים לי לחרדות קיומיות. אני לא מעביר תחת עינם הפקוחה של קלגסי המצפון שלי דברים שעשיתי בשנה האחרונה, ובדרך כלל גם לא מתפנה לערוך חשבון נפש עמוק על עוולות שעשיתי לכאורה לאיש הזה או לאישה הזאת. לא חופר ולא עודר ברגשות יותר ממה שאני נוהג לעשות ביומיום.
זמן לחשבון נפש
במקרה הספציפי שלי, החגים האלה הם הזדמנות מצוינת דווקא לקחת פסק זמן מהתהיות ולהתענג בשקט על השקט הגדול. אם יש משהו שאני עושה, זה דווקא לתהות מה עשיתי השנה חדש. מה המצאתי, ואם החידוש הזה יחזיק מעמד בתלאות היומיום. לא בכל שנה אני מרוצה ממה שהשגתי, ברור! לא בכל שנה אני יכול לשים את האצבע על משהו אחד קטן שעשיתי שבאמת עשה שינוי. בדרך כלל אנחנו חיים על זרי הדפנה שנפלו בחיקנו במהלך השנים, וממחזרים אותם עד מוות. אנחנו עושים וריאציות קדישמניות אין-ספור על המצאות ישנות, וזזים מילימטר ימינה ומילימטר שמאלה רק כדי להרגיש שאנחנו חיים ושהסוף עדיין לא פה.
וככה, כמו שנעמדתי פתאום מתחת לגשם הראשון, הבליח בי ברק הספק הגדול. האם עשיתי השנה משהו אחד יותר טוב מאשר בשנים הקודמות? המחשבה הזאת נספגה בתוכי יחד עם הטיפות שזלגו לי מתחת לחולצת הטריקו. האם הכנתי השנה טלה יותר טוב? האם המצאתי לחם אחד יותר טעים? האם הצלחתי לחרוג מהרגליי ולרגש את עצמי? מה עשיתי לכל הרוחות? כמו שאתם ודאי מבינים, עבור מישהו שמתעסק באוכל באופן יומיומי ומבשל ומבשל כל היום, גם באופן פיזי וגם מטאפורי, השאלה הזאת היא לא מסוג השאלות שאפשר להשליך הצדה כמו קליפות שחורות של גרעינים אחרי הפיצוח. אבל לא יכולתי להמשיך ולעמוד מתחת לטיפות עוד ועוד. ראשית, נרטבתי עד לשד עצמותיי, וזה התחיל להיות טיפ-טיפונת לא נעים.
וחוץ מזה, מיד הגיעו מחשבות על פולחן הבוקר הקדוש שלי - מברשת השיניים וכדורי החילבה, הכורכום ושורש הליקריץ שאני בולע בבוקר, ועל הקפה שבא לי, ואלה דחקו את התהיות בלוליינות רגשית מקורנפת אבל יעילה להפליא. ואחרי כל הריטואלים האלה, כשהתעשתי, התחוור לי שאני לא יכול להמשיך לבהות סתם כך בחוסר מעש. התחלתי לפזר את הדלי האורגני עם שאריות האוכל מאתמול לתרנגולי ההודו ולפניניות.
ופתאום נפל לי האסימון, והבנתי מהו הדבר האחד והיחיד שעשיתי השנה שהוא באמת יפה וחדש ופורץ גבולות. מדובר, רבותיי, במשהו צנוע לכל הדעות. המצאתי אותו לפני חודש. לא הקמתי פירמידות חברות ולא ייסדתי שום עסק גדול שמגלגל כסף עוד יותר גדול. לא עמדתי על המרפסת בבזל ולא פיתחתי את פצצת הנויטרון. לא הלחנתי אופרה פורצת גבולות, ואפילו לא צילמתי צילום אחד גדול. לא מרחתי צבעי שמן על בד ציור גדול. לא רקחתי תרופה מצילת חיים משורשי כוסברה ומזרעי כמון.
כל מה שעשיתי הוא לקחת את הקמח הזה, שאני כל-כך אוהב, לערבב אותו עם בשר טלה ועם צנוברים, שמרים וקינמון. כל מה שעשיתי הוא להמציא לחמניות קבב קטנות. מצאתי את הדרך לחבר בין הבצק שלי לבין הכתף שלו (של הטלה). הכנתי איזה יצור כלאיים בין קבב לבין לחמניות. יצור כלאיים קטן כזה שגרם לי להרגיש שמח. משהו צנוע, קטן כזה, שעשיתי הרחק מעיני המצלמות, בחשכת המטבח מה כל הצהובות. סתם בשר טלה שתופח עם שהסיפו התנור שלי, באינטימיות. לבד מול קערת הלישה ומול החלון שפונה לעבר שיחי עגבניות האגס מרים בתוך התנור ועושה לאנשים טוב. וכדי שתבינו על ור, אתן לכם את המתכון המדויק. הכינו בלי פחד, ושיעלה לכם טוב-טוב.
מתכונים
לחמניות קבב טלה מפתיעות
חומרים: 600 גרם קמח לחם, 700 גרם בשר טלה צעיר (כתף פלוס שפונדה) קצוצים גס פעמיים, 300 גרם מים קרים, 15 גרם שמרים טריים, 1.5 בצלים קצוצים דק-דק, חצי כוס עלי נענע קצוצים דק, שלושת-רבעי כוס צנוברים קצוצים; לתערובת התבלינים - חצי כף גרגירי פלפל שחור, 1 כפית גרגירי פלפל אנגלי, 6 תרמילי הל ירוק, 1 כפית גדושה זירעוני כוסברה, קורט קינמון, 1 כף נדיבה מלח ים גס.
הכנה: כותשים יחד את כל התבלינים. מערבבים בקערת לישה את בשר הטלה עם הבצלים הקצוצים דק ועם עלי הנענע. מוסיפים את הקמח ואת השמרים אחרי שפוררתים אותם היטב. יוצקים את המים הקרים לקערה, ולשים עד קבלת בצק אחיד. הבצק צריך להיות לא רך מדי, אבל גם לא יבש. מוסיפים את המלח ואת הצנוברים וממשיכים בלישה עוד כמה דקות. מניחים את הבצק בקערה משומנת בשמן זית. מכסים בניילון ומתפיחים כשעתיים-שלוש במקרר. שימו לב, זהו בצק עם בשר, וכל התפחה חייבת להיות במקרר.
מחלקים את הבצק לכדורים בני 50 גרם לערך, גודל של קבב. מניחים על משטח משומן בשמן זית, מכסים בניילון וממתינים כ-15 דקות לערך. בינתיים מכינים שיפודים וענפי אלון (כמו במקרה שלי, הם גדלים אצלי בגינה) או מענפי זית, או מענפי חרוב, או מכל צמח אחר שיוסיף לקבבים ארומה בעת האפייה ושזמין לכם ליד הבית.
למי שאין, אפשר לשפד על מקלות ליקריץ שקונים בחנויות תבלינים ובשווקים. ואם גם זה לא זמין לכם, אתם יכולים לאפות גם בלי שיפוד (אבל קצת חבל...). משפדים את הלחמניות על שיפודי הענפים שהכנתם, בדיוק כמו שמשפדים קבב. באותה תנועה בכפות הידיים בדיוק! מניחים על מגש אפייה מכוסה בנייר אפייה.
מחממים תנור לטמפרטורה של 230 מעלות צלזיוס עם תבנית אפייה בתוכו. אחרי כשעה התפחה מכניסים קערת מים רותחים לתחתית התנור ומגלישים את לחמניות הקבב על נייר האפייה מעל התבנית החמה שבתנור. אופים כ-12-10 דקות (תלוי בתנור שלכם) או עד שהקבבים מוכנים. מגישים עם מטבל יוגורט, שום, צ'ילי, נענע ודבש או עם טחינה, או בכל דרך אחרת שאתם אוהבים לאכול את הלחמניות שלכם.