מנהלים המודחים מתפקידיהם - סליחה, בואו נשמור על כללי הפוליטיקלי קורקט, יוצאים לאתגרים חדשים - אינם מחזה נדיר. אבל התפטרותה של זהבית כהן השבוע מתפקידיה כיו"ר פסגות ויו"ר תנובה הייתה תקדים. בפעם הראשונה מכריחים מנהל לעזוב את תפקידו רק כי הוא הצליח בו.
אנחנו רגילים לראות מנהלים שהודחו כי נכשלו, כי סר חינם בעיני בעלי החברה, כי עשו עבירה אתית. זהבית כהן, לעומת זאת, כבר אינה מכהנת בתפקיד יו"ר תנובה כי היא הצליחה מדי, כי היא הרוויחה טונות של כסף, כי היא יצרה ערך אסטרונומי עבור שותפיה ועבור משקיעי קרן אייפקס.
תפקידו של מנהל הוא לעשות את הטוב ביותר עבור החברה ועבור בעלי המניות, בין אם הם בעלי השליטה או המיעוט. חוק החברות לא מגדיר בשום מקום כי על מנהל לפעול לטובת ציבור הלקוחות.
כהן עשתה בדיוק מה שציפו ממנה: בתוך 3 שנים היא השביחה את תנובה, העלתה את ערך המניות של אייפקס, של הקיבוצים וגם של מאיר שמיר.
דוחות תנובה, שפורסמו ביום שלישי השבוע, הראו לנו כי הרווח התפעולי של תנובה הוכפל בשנים 2008-2010, וכי הרווח הנקי קפץ ב-76%. ועוד לא דיברנו על רווחים חד-פעמיים ממימוש נדל"ן. איך זה קרה? בחלקו כתוצאה מהתייעלות, אבל בעיקר כתוצאה מהעלאת מחירים במוצרי הליבה.
אף אחד באייפקס לא הכריח את כהן להעלות מחירים כדי להעלות את ערך החברה, אבל אף אחד לא היה צריך להכריח. היא ידעה לבד מה נכון לעשות, כי ככה לימדו אותה בארצות-הברית, כי זו תרבות הניהול הקפיטליסטית.
בדרך להשבחה, להכפלת השווי של תנובה, כהן שכחה שיש לה עוד שותפים - הציבור הישראלי, הקהילה שבה היא חיה, שממנה היא מתפרנסת. לרוע מזלה, השתנו הכללים, וכמו שכתב המשורר הלאומי ח"נ ביאליק - מנהג חדש בא למדינה. יש כוח חדש, כוח הצרכן, וכהן שילמה את המחיר.
הצלחתה של כהן הייתה בעוכריה. היא עשתה עבודה מצוינת לאייפקס אך הפכה להיות מזוהה עם עושק הציבור, ולכן שותפיה באייפקס אילצו אותה - ולא בעדינות - להתפטר.
שעיר לעזאזל
כהן אינה רק אשת השבוע, היא אשת השנתיים האחרונות, שנתיים שבהן כל פעולה שלה סוקרה בהרחבה: מכרה את בזק, קנתה את פסגות, השביחה את תנובה - ובדרך גם העלתה את מחירי מוצרי החלב בלי הנד עפעף וניסתה להעלות את דמי הניהול בבית ההשקעות, וכמובן שלחה הביתה ללא היסוס את רועי ורמוס.
בשנתיים האלו הפכה זהבית כהן, בעזרת כלי התקשורת, כל כלי התקשורת, לדמות מוכרת. היא צוטטה, התראיינה, עושה כך ועושה אחרת, קיבלה תארים, מחמאות, שבחים. כהן נהנתה מהחשיפה, התמכרה לה, טסה גבוה וקרוב מדי לשמש. עד שנפלה.
אחרי שנפלה הפכה כהן לסמל. שלא בטובתה, אנחנו בתקשורת הפכנו אותה סמל לעושק, סמל לקפיטליזם החזירי, סמל לאטימות החברות הגדולות כלפי הצרכן הקטן. היא הייתה לאדם המושמץ במדינה. לא נוחי דנקנר, לא יצחק תשובה, לא עידן עופר - דווקא זהבית כהן הפכה לסמל.
אבל בואו נזכור שכהן לא גנבה ולא רימתה. היא שיחקה לפי הכללים המקובלים במגרש העסקי, שאומרים כי יש לעשות כל מה שאפשר וחוקי כדי לייצר ערך לבעלי המניות, ואולי לקחה אותם צעד אחד רחוק מדי. רק שהנורמות השתנו בן-לילה, והיא שילמה את המחיר.
פעם ילדה מפתח-תקווה, אחר-כך מנהלת מצליחה בסגנון אמריקני - והיום השעיר לעזאזל של המחאה הציבורית.
eran300@gmail.com