הסתיים העידן של משקים חקלאיים קטנים, שבהם שטח הנחלה הוא 10 או אפילו 40 דונם לחקלאי, כפי שיש היום במושבים ובקיבוצים. הכיוון ברור: מיזמים חקלאיים על שטחים גדולים, על מאות ואלפי דונמים. היום אפשר לקבל ממכוני טיהור מים זולים ומטוהרים בדרגה ראויה להשקיה, והרי לך ניצול נכון של קרקע ומים.
הקצאת קרקע לחקלאות הולכת בצמוד להקצאת מים על ידי רשות המים. איך צריך להקצות קרקעות לחקלאות בהיקפים כאלה? האם מרגע לידתו של חוק חובת מכרזים ב-1993 מותר להקצות קרקע לחקלאות בפטור ממכרז, ואם כן - באילו תנאים? מינהל מקרקעי ישראל ומשרד החקלאות בורחים מהשאלות הללו. הם עדיין מתביישים לומר זאת, אבל עצם הרעיון של הקמת פרויקט חקלאי על ידי הקצאת קרקע חקלאית בדרך של מכרז יזום על ידי המדינה, נשמע כ"מסוכן" , משום שייתכן שיהיו "גורמים לא רצויים" שיזכו במכרזים.
נכון להיום, כל מיזם חקלאי אמור להתחיל את דרכו באישור והמלצה של ועדת הפרוגרמות ברשות לתכנון במשרד החקלאות. רק בעקבות המלצה של ועדת הפרוגרמות, אפשר להגיע לוועדת הקרקעות, שם מתקבלת המלצה, המועברת למינהל לצורך הקצאת קרקע ועריכת חוזה חכירה חקלאי. רק כשיש אישור להחכרת הקרקע, יכול היזם לקבל הקצאת מים באמצעות רשות המים.
התנאי: ועדת פרוגרמות ומכרז
בסמוך למכון טיהור השפכים של דימונה, על הכביש לירוחם, יש שני מיזמים חקלאיים:
"חוות צברי אורלי" - 1,000 דונם צברים של נועם בלום, שהוקמה לפני כ-20 שנה ומאז מנהל בלום מלחמה בלתי פוסקת על זכויות המים שלו.
"אשלי אהרוניאן" - 1,000 דונם של עצים, מיעוטם עצי אשל ורובם עצי פרי, של היזם מרעננה שמעון אהרוניאן, פרויקט שתחילתו לפני כ-10 שנים.
שני המיזמים משתמשים במים מטוהרים של מכון הטיהור של דימונה. אהרוניאן הוא לא רק צרכן מים, הוא קיבל מרשות המים גם מעמד ספק והוא שולט על חלוקת המים של מט"ש דימונה.
מה קורה בשטח? הצברים של בלום בקושי שורדים.
עצי הפרי של אהרוניאן משגשגים.
נועם בלום, 62, בן מושב גבתון, הוא יזם העוסק בפיתוחים חקלאיים. היו לו הצלחות בארץ ובחו"ל, אבל מפעל חייו, 1,000 דונם צברים ליד דימונה עם מפעל עיבוד ואריזה, הביא אותו לקריסה כלכלית. הוא לא מפסיק לדרוש הסברים ממשרדי הממשלה, בחלקם הוא על תקן מטריד. בלום הפך למבין גדול בחוק ובתקנות, ערימת הקלסרים והמסמכים הולכת ותופחת, וההתנהגות המוזרה של המינהל ורשות המים הולכת ונחשפת.
בלום קיבל את האישורים הנדרשים ונטע את הצברים ב-1992, שנה לפני כניסתו לתוקף של חוק חובת מכרזים. זה היה במסגרת התיישבות היחידים, שהובילו אריאל שרון ורפאל איתן, בין השאר כדי "לשמור על קרקעות המדינה". 40 פרויקטים כאלה הוקמו בחופזה, ללא מכרזים, והם קיבלו שטח ענק של 68 אלף דונם. חוות היחידים הוקמו אז תוך הפרה של חוקי התכנון והבנייה. "מדיניות זו לא הייתה ראויה", קבע מבקר המדינה, "ואל לה לרשות שלטונית לנהוג בדרך זו".
מבקר המדינה ביקר ב-1999 בחריפות את משרד החקלאות ושאר משרדי הממשלה בשני סעיפים עיקריים:
הפרת הנהלים של הקצאות קרקע ומים, בכך שחלק ניכר מהפרויקטים כלל לא אושרו בוועדת הפרוגרמות ולא עברו בדיקה מקצועית אמיתית; וכן ההתעלמות מחוק חובת מכרזים.
בהמשך לאותה ביקורת, בג"צ, בעתירה המפורסמת של אדם טבע ודין ב-1999 נגד המיזמים החקלאיים וחוות הבודדים, הכריח את משרד החקלאות לגבש הסדרים מחייבים ולהקפיד על דיון ראשוני ורציני בוועדת הפרוגרמות.
"לא נמצאו מסמכים"
החל משנת 1993, כשנכנס לתוקף חוק חובת מכרזים, לכאורה, קרקע ומים צריכים להיות מוקצים בדרך מכרז. לגבי מים, עד היום המושג מכרז כלל לא קיים. לגבי קרקעות, ניתן להקצות קרקע בפטור ממכרז רק באישור שר האוצר, ו"ככל שמדובר בהתקשרות שלגביה נתקיימו נסיבות מיוחדות ונדירות המצדיקות עשייתה ללא מכרז, מטעמים מיוחדים שיירשמו". על המינהל חלה בין כה וכה חובה להביא לאישור מועצת מקרקעי ישראל כל עיסקה של החכרת מאה דונם ומעלה, ואם יש בקשה לקבל פטור ממכרז, יחתמו על הפטור שר האוצר והשר הממונה על המינהל.
ב-1998, כאשר בלום ניהל מאבק נואש על כל קוב מים, נכנס לתמונה אדם חדש. זהו שמעון אהרוניאן, שגם הוא ביקש וקיבל בסמוך לדימונה שטח של 1,000 דונם והקצאת מים לפרויקט חקלאי ייחודי ומעניין: נטיעת עצי אשל לצרכי תעשייה. אהרוניאן קיבל את הקרקע והמים בסיומו של מהלך אותו הוביל שר התשתיות דאז, אלי סויסה מש"ס, שהיה ממונה על המינהל ועל נציבות (רשות) המים. מנכ"ל משרד התשתיות ומ"מ נציב המים באותה תקופה היה יעקב אפרתי, איש של סויסה ומקורב לש"ס. הקרקע והמים של המדינה היו אז בידי ש"ס.
שמעון אהרוניאן הוא קבלן, בעל עסק לחומרי בניין ודמות מוכרת ברעננה. אהרוניאן, במקביל לתחילת גלגול הפרויקט שלו, מונה לחבר המועצה הדתית ברעננה בהמלצת ש"ס. אהרוניאן אומר בתגובה: "לא הייתי חבר מועצה דתית מטעם ש"ס, אני לא בקשר עם סויסה, הלוואי שהיה לי קשר עם סויסה".
העובדה שאהרוניאן קיבל הקצאת קרקע ומים מורה לכאורה על כך שהפרויקט קיבל את האישור של ועדת הפרוגרמות במשרד החקלאות.
היחסים בין בלום לבין אהרוניאן התפוצצו על רקע הקצאות המים לשני הפרויקטים. בלום, שניסה לברר איך הוקצו קרקע ומים לאהרוניאן, פנה גם לממונה על חופש המידע במשרד החקלאות, אילן ישראל. הממונה, במכתב מ-14 בספטמבר 2010, הודיע, "לאחר בירור עם הגורמים המקצועיים במשרד החקלאות", כי "לא נמצאו מסמכים בוועדת הפרוגרמות וברשות לתכנון".
אם לא היה אישור של ועדת הפרוגרמות במשרד החקלאות, לכאורה יש בעיה בהקצאת הקרקע לאהרוניאן על ידי מועצת מקרקעי ישראל בראשות סויסה.
איך אהרוניאן קיבל בכל זאת 1,000 דונם קרקע והקצאות מים, בפטור ממכרז?
הבטחה מתחת למחיקה
הממונה על חופש המידע מסר לבלום מסמך, שבו נמחקו שתי שורות, וסירב להבהיר מה כתוב בהן ומדוע מחק אותן. "גלובס" השיג את המסמך המקורי, שהוא מסמך היסוד בפרויקט של אהרוניאן, ושחזר את כל שלבי הקצאת הקרקע. השורות שנמחקו במסמך המפתח מדברות בעד עצמן.
מסמך היסוד הוא מ-14 ביולי 1998, כאשר אהרוניאן הציג את תוכניתו בפני משרד החקלאות. הוא ביקש את המלצת מנהל מחוז דרום, מאיר קריספין, להקצאת 1,000 דונם לנטיעת אשלים לתעשיית העץ. בקטע המקורי שנמחק על ידי הממונה על חופש המידע נאמר: "בכוונת המשקיע להקים מפעל לעיבוד העץ בשנה החמישית לפרויקט, דבר חשוב לעידוד התעסוקה באזור".
הממונה על חופש המידע ניסה להסתיר את העובדה, שכבר בבסיס ההמלצה הראשונית מדובר על מעין הבטחה של היזם להקמת מפעל תעשייה. למה הוסתר הפרט הזה? בישיבת ועדת הקרקעות של משרד החקלאות, ב-26 בנובמבר 1998, נאמר שאהרוניאן ביקש את השטח "לצורך נטיעת אשל זקוף לתעשיית העץ". סוכם בישיבה להמליץ למינהל להחכיר 1,000 דונם לאהרוניאן ל-21 שנים "לצרכי גידול אשלים", בכפוף לחוק חובת מכרזים. הנהלת המינהל אישרה להקים על השטח מטע אשלים.
השלב הבא היה לקבל פטור ממכרז בוועדת הפטור. היועץ המשפטי של מחוז דרום בממ"י התנגד לעסקה וכתב: "שלילי. לא ברור לחלוטין מהחומר המצורף מהן הנסיבות המיוחדות והנדירות המצדיקות עשיית העסקה ללא מכרז. הרעיון נראה טוב ומועיל, אך לא הובאה שום ראיה מדוע רק היזם הזה זכאי לפטור ממכרז על מנת לממשו".
ההסתייגות לא הועילה, ושר האוצר מאיר שטרית חתם ב-24 במאי 1999 על פטור ממכרז לאהרוניאן. בהחלטה הודגש הצורך להקפיד על מימוש הפרויקט: "בחוזה החכירה יינקטו כל הצעדים הנדרשים להבטחת החזרת הקרקע למינהל באם לא ימומש הפרויקט או באם יבוצע שינוי ייעוד מכל סוג שהוא".
"זה 'ברוך' מאוד גדול"
את הדיון במועצת מקרקעי ישראל ב-7 בפברואר 2000 על הקצאת הקרקע לאהרוניאן הוביל שר התשתיות והממונה על המינהל, אלי סויסה. מנכ"ל המינהל אבי דרכסלר, פתח: "הקמת המטע הזה אמורה לשמש עבור ייצור רהיטים ולמטרת תעשייה. מדובר על עצי אשל".
בכירי המועצה הביעו תמיהה על הפטור ממכרז. חברי המועצה מטעם קק"ל הודיעו, שניסו את הרעיון בשנות ה-50 והוא נכשל, ובכלל, האשל אינו מתאים לתעשיית העץ. נחום איצקוביץ (היום מנכ"ל משרד הרווחה), אמר שכמעט בלתי ניתן להשתמש באשל לייצור רהיטים, אולי לכל היותר לנסורת. יחיאל לקט, יו"ר קק"ל, אמר שאפילו נסורת "זה לא רק בקושי, זה 'ברוך' מאוד גדול". איצקוביץ הוסיף: "זה מאוד מוזר שנותנים 1,000 דונם בהקצאה ל-21 שנה, שקשורה בשימוש במי קולחין, בשעה שאין בניירות שהובאו בפני המועצה מישהו מומחה שאומר שזה אכן מתאים לכך. נראה לי שרוצים להקצות קרקע, וזה בסדר, אבל לפחות שנדע למה מקצים".
יחיאל לקט מקק"ל אמר: "אני חושב שצריך להקפיד מאד - ופה גם רשום שיקפידו - שבכל חוזה יתברר שהקרקע הזאת תחזור למינהל בכל מקרה שבו היא לא תשמש למטרה הזאת".
גבי גולן, נציג משרד ראש הממשלה, אמר: "יש פה מהלך מאד זהיר ולמיטב הבנתי גם ניתן להבטיח שבמידה ויהיה איזשהו שינוי ייעוד בקרקע - וזה כתוב בהחלטה בצורה הכי ברורה - הקרקע תוחזר למינהל. אני לא רואה שינוי ייעוד בקרקע הזאת".
דרכסלר הודיע: "בפני חברי המועצה עומדת שאלה ברמה הרבה יותר עקרונית מההחלטה בנושא של אהרוניאן. ההחלטה שלכם לא להקצות - תחייב אותנו לצאת למכרז. אנחנו מוכנים לקיים דיון עקרוני ורציני. אם לא מאשרים את הדבר הזה והולכים למכרז, אנחנו בעצם פותחים את הדרך, שלדעתי היא בסדר גמור, אבל לפיה הקצאה של כל קרקע, גם של קרקעות חקלאיות, תהיה במכרז פתוח לציבור".
השר סויסה אמר: "אומרים שעושים מהעץ רהיטים", ודחק לסיים את הדיון.
בסופו של דבר, מועצת מקרקעי ישראל, בראשות השר סויסה, קיבלה בפברואר 2000 החלטה מיוחדת (מספר 877), להחכרת 1,000 דונם לאהרוניאן בפטור ממכרז. בהחלטה נאמר: "ההחכרה תהיה למטרת מטע אשלים. החכירה מותנית בקבלת אישור מאת נציבות המים לשימוש במי הקולחין". על ההחלטה חתם השר סויסה.
מהמסמכים ברור: מותר לאהרוניאן לשתול אך ורק אשלים לתעשיית עץ, שאותה יקים לצרכי תעסוקה באזור. הענין הוא, שאהרוניאן שתל בתחילת הדרך כ-200 דונם אשלים, וקיבל ממשרד החקלאות מענק של כ-60 אלף שקל. אבל מאוחר יותר שתל במקום מאות דונמים של רימונים, שקדים וזיתים. מפעל לתעשיית עץ, כפי שהובטח במסמך היסוד בשורות שנמחקו, הוא לא הקים.
מהו שווי הקרקע והמים שהוקצו לאהרוניאן? כמעט אין עסקאות כאלה בשוק, אבל חוות רודד, ליד אילת, ובה גידולי שדה בשטח 330 דונם, נמכרה לפני חודשים אחדים ב-15 מיליון שקל.
"אני מחוק בעולם העסקים"
אבל הרבה מים אין בנגב, ובעיית המים ממכון הטיהור של דימונה היא שהכריעה את הפרשה לרעת בלום. משרד הבריאות זעם על התעלמות עיריית דימונה מחובת שדרוג המט"ש, בעיקר משום שמיליוני קוב מי ביוב גולמיים זרמו בנחלים מדימונה לכיוון באר שבע. בלום קיבל כתחליף מים שפירים. מהנדסת מחוז דרום במשרד הבריאות, הדסה אדן, כתבה לשמעון טל ממקורות ולנציבות המים: "מדהים איך במצוקת מים כה גדולה בה המדינה נמצאת נותנים למצב כזה להתקיים, להפסיד כמיליון מ"ק קולחים בשנה (אחרי הרחבת המטע המתוכננת), להמשיך במפגע כה חמור, ולהתבונן במוות האיטי של פרויקט ציוני ומרתק בלב המדבר. האם לא ניתן למצוא הסדר שממנו ירוויחו כולם?". המילים נשארו על הנייר.
בלום: "בינואר 1999, בתקופת הבצורת הקשה ביותר בישראל, נציבות המים הורתה למקורות להפסיק לספק מים שפירים לחוות צברי אורלי. אני טענתי שאי אפשר להפר הבטחה שלטונית, ולכל היותר ניתן להקטין את הכמות על פי קריטריונים של קיצוץ רוחבי למטעים. זה לא עזר.
"כשסגרו לי את השיבר העסק התמוטט. מהשותף שלי דרשו בטחונות ב-2.5 מיליון שקל. הוא נתן לי את המפתחות ויצא מהחווה. אני קרסתי כלכלית, כי לחלק גדול מהחובות אני ערב אישית. בנק דיסקונט, לזכותו ייאמר, לא פתח בהליכים נגדי ונגד החווה, כי הבינו שם שמדובר באירוע חריג ולא בבעיה עסקית. דיסקונט ממתין עד היום עם חוב של מיליוני שקלים, לדעתי 7-8 מיליון. הבנק גורס שיותר. דווקא דיסקונט פעל באנושיות ופירגון.
"בלי מים, המטע הפך לחום. אחר כך לשחור. העובדים פוטרו. הנושים דפקו בדלת ופעמים אחדות הגיעו אנשים חמושים. המשפחה נפגעה באופן קשה ואני באופן אישי מחוק בעולם העסקים.
"פניתי לרפול. הוא ישב אתי שעתיים וחצי. ביוני 1999, ערב כניסת ממשלת אהוד ברק, רפול הוציא מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, ואמר לו: "יזם המקים מפעל בעידוד משרד החקלאות ובתמיכתו, לא ייתכן שיידרס על ידי מנגנוני השלטון הבירוקרטיים, וביכולת משרד היועמ"ש לבדוק עוולות ולתקנן. היועמ"ש לא ענה".
"המשרדים יפעלו רק אם יאנסו אותם"
בינואר 2001 עתר בלום לבג"צ וייצג את עצמו. ביהמ"ש העליון, בג"צ 1773/01, לא דן במארס 2002 במי הקולחין אלא במים השפירים הזמניים, וקבע: יש לבלום אינטרס הסתמכות מוכר לקבלת מים שפירים, שהרי נציב המים היה בין המבטיחים של המכסה. בג"צ קבע, שמבלי לחוות דעת על פיצויים, משרד החקלאות ונציב המים "ינהגו כראוי אם ימצאו דרך להביא את החווה ואת בלום על תקנתם, בהסכם וללא התדיינות".
בלום: "החלטת בג"צ נגעה למספר משרדי ממשלה וגופים. פניתי למשרד ראש הממשלה בבקשה לממש את פסק הדין, דהיינו להחזיר את החווה לפעילות. ראש הממשלה אריק שרון הורה לעוזר לענייני התיישבות, עוזי קרן, לטפל בפנייה שלי. עוזי קרן כתב ליועמ"ש רובינשטיין: "נציב המים ממאן לדון בנדון. נציגי המשיבים האחרים - שר החקלאות, שר התשתיות, רשות הביוב, חברת מקורות - יפעלו רק אם יאנסו אותם לכך והם מצדם לא ינקפו אצבע. דומני שאנחנו כממשלה איננו יכולים להסכים למצב זה".
כלום לא קרה.
בלום הגיש ב-2004 תביעה לביהמ"ש המחוזי בירושלים, על ידי עו"ד אייל בר אליעזר ממשרד בלטר-גוט-אלוני, בדרישה לפיצוי על נזקים שנגרמו לחווה בגין ייבוש ומחסור במים. השופט יעקב צבן פסק ב-2006: נציב המים התרשל והפר חובות חקוקות, עיריית דימונה הפרה את חובתה לדאוג, לחוות צברי אורלי אין אשם תורם באחריות לנזקים. השופט פסק לבלום פיצוי של כ-4 מיליון שקל נומינלי לשנת 2001. בלום ערער על אופן החישוב. המדינה ערערה על פסק הדין וקיבלה אישור לעכב את ביצוע תשלום הפיצוי עד אחרי הערעור. הצדדים מחכים לפסק דין בביהמ"ש העליון. עברו כבר 12 שנים מאז שסגרו לחווה את המים.
בלום: "החווה היתה מושבתת. לא היה לי כסף לשלם כרטיסי רכבת. בני משפחת אל-אול המשיכו לשמור על החווה, ללא תמורה, ובלי עזרתם החווה הייתה נבזזת לחלוטין ולא היה נשאר שם ברזל זווית אחד. מנהל החווה היום הוא נעים אל-אול, שמחזיק אותה בחיים".
בלום ביקש מנציבות המים הקצאה של מים ומידע על אופן חלוקת מימי הקולחין של דימונה, על מנת לנסות ולהסדיר עם אהרוניאן את חידוש הספקת המים. מנהל רשות המים דאז, אורי שני, ענה לו כך: "על פי הוראה מפורשת מפרקליטות המדינה, אני או מי מעובדי רשות המים, מנוע מלפגוש אותך, זאת עקב ההליך המשפטי המתנהל מולך כיום". שני אינו זוכר מי בפרקליטות הנחה אותו לנתק מגע מבלום. הוא אומר שניסה לעזור לבלום והקדיש לעניינו מאמצים רבים, אבל היה בלתי אפשרי לטפל בבלום.
הפרקליטות, מסתבר, הוציאה חוזה על בלום. רשות המים ומשרד החקלאות סימנו אותו כנודניק שיש להחרים אותו. בלום התלונן במשרד המשפטים על הכרזת החרם. השופט יעקב צבן ראה את המכתב, ובאחד הדיונים שאל את עו"ד כוכבית נצח-דולב, הפרליטה מטען המדינה: האם זהו נוהל קבוע בפרקליטות המדינה, לנתק מגע מאזרח המצוי בהליך משפטי מול המדינה? האם אדם שתובע את משרד הבריאות לא יקבל טיפול בחדר מיון אם חלילה נפגע בתאונת דרכים?.
"ומי שנהנה זה אהרוניאן"
בלום: "הגשתי ארבע עתירות לבית הדין למים בדרישה לקבל את מיליון הקוב שהובטחו כחוק בפרוגרמה מאושרת, שעליהם התבססה הקמת החווה והמפעל. אבל, רשות המים ומשרד החקלאות, שאישרו לאהרוניאן כמויות מים עצומות, אומרים היום שהפרוגרמה שאושרה לחווה אינה מחייבת את רשות המים ואת משרד החקלאות לספק את המים. בפועל, הם מעדיפים לתת את רוב המים לאהרוניאן. זאת, כשלכאורה, לפי המסמכים שהם נאלצו לחשוף, הפרויקט שלו כלל לא נבדק בוועדת הפרוגרמות, ספק אם הייתה לו זכות לקבל קרקע מהמינהל, ועל כן ספק אם הייתה לו גם זכות לקבל מים, שלא לדבר על העובדה שהוא במעמד כפול של ספק מים וצרכן מים".
בית הדין למים קבע, שסמכויותיו מוגבלות לסעיפים בודדים בחוק המים ובהקצאות מים שנתיות. השופטים פסקו בספטמבר 2010, שאין לבית הדין למים סמכות לעסוק בחוקיות ותקינות הקצאת המים לאהרוניאן ובחרם שהטילו רשות המים ומשרד החקלאות על בלום. בפסק הדין נאמר: "אנו מסבים את תשומת לבו של בלום על זכותו לפנות למוסד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, שהוא המוסד המתאים לבחינת טענות מסוג זה".
בלום מסכם: "יזם חקלאי פונה לרשויות המוסמכות, מקבל מהן את כל האישורים וההתחייבויות שיאפשרו לו להקים מפעל חקלאי בנגב, ללא אגורה סיוע מדינה, ומהיום הראשון מתברר, שאף מילה, אף הבטחה, אף התחייבות שלטונית, שכולן מגובות במסמכים של בכירי מדינה - לא מקוימת. הנחיית בג"צ למדינה היא הוראה חד משמעית, אבל בכירי המדינה התעלמו ממנה. גם משרד ראש הממשלה, שהודה באחריות המדינה להביא את החווה על תקנתה, כשל מלתת פתרון של חיים לחווה. נציב המים מתנער מחובתו לקיים את פסיקת בג"צ. נציב תלונות הציבור נמנע מלהתמודד עם הפרת חוק וסדרי שלטון. ומי שנהנה הוא אהרוניאן, שמטעיו פורחים, בעוד צברי אורלי מיובשים. לא קיבלתי צדק.
"שומר פתאים השם. מזל שאני מגדל צברים שהם אלופי השורדים. כל פרי אחר כבר לא היה קיים היום. זה נס חקלאי שמוכיח כמה הצבר הוא בעל יכולת הישרדות".
אהרוניאן: "בלום מחפש רק לתבוע כספים"
שמעון אהרוניאן עצמו לא התאמץ להוכיח כיצד קיבל הקצאת קרקע ומים, לפרויקט עצי האשל שלא נדונה בוועדת הפרוגרמות. "אם הפרויקט הגיע למינהל ואושר", אמר ל"גלובס", "זה בטח עבר את ועדת הפרוגרמות".
בבקשתך הראשונית ב-1998 הצהרת כי תקים תעשיית עץ מעצי אשל, אבל נטעת כבר בתחילה עצי פרי, רימונים, שקדים וזיתים, ולא הקמת מפעל. האם השינוי אינו עומד בסתירה להחלטת מועצת מקרקעי ישראל ולהחלטת ועדת הפטור ממכרז?
אהרוניאן: "אין בעיה עם אשלים ועצי פרי, זה מטעים וזה מטעים. לגבי המפעל, אני רוצה לעשות אבל לא מצליח, שייתנו לי לעשות".
- בידך חוזה חכירה על 200 דונם, מי אישר לך לטעת את כל 1,000 הדונם?
"קודם עושים פיתוח ואחר כך חותמים חוזה. המינהל עושה לי צרות, אבל עכשיו אנחנו מארגנים את יתרת החוזה".
- קיבלת מענק של 6.8 מיליון שקל בגין המתקן והצנרת, שהם 40% מהפרויקט על פי הצהרת רשות המים לפרוטוקול בית הדין למים, בעוד העלות המוערכת היא 2-2.5 מיליון שקל.
אהרוניאן: "אני לא מכיר את הסכומים האלה".
- האם נראה לך תקין שאתה גם ספק מים וגם צרכן מים?
אהרוניאן: "כן, למה לא. אף אחד לא רצה לקחת על עצמו את הפרויקט. נועם בלום מחפש רק לסחוט ולתבוע כספים, והוא כבר לא שם אלא העביר אדמה יהודית לבדואים. מה הוא עוד רוצה?".
"הנושא יובא לדיון בהנהלת המינהל"
רשות מקרקעי ישראל (לשעבר המינהל) נשאלה: אם יש לאהרוניאן חוזה חכירה רק ל-200 דונם, איך מתייחס המינהל לכך שהיזם נטע את כל האלף דונם עוד לפני שנחתם חוזה חכירה? בהחלטת המועצה 877 מדובר על החכרה "למטרת מטע אשלים", אולם בפועל היזם נטע כבר בתחילת הדרך ברוב השטח עצי פרי. מה עמדת המינהל בענין זה? האם המינהל יחתום על חוזה חכירה על יתרת ה-800 דונם?
רשות מקרקעי ישראל מוסרת: "הקצאת הקרקע לאהרוניאן אושרה במינהל בהמשך להמלצת ועדת קרקעות, אישור ועדת הפטור, אישור שר האוצר וכן החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 877 לשטח כולל בהיקף של 1,000 דונם, לביצוע בשלבים. הקמת המיזם נועדה לתת פתרון לשימוש בקולחי דימונה לאחר טיפול בהם. אין באזור דימונה שטחים לעיבוד חקלאי ולכן היוזמה התקבלה בברכה.
"היות והמלצת ועדת פרוגראמות אינה מהווה תנאי להקצאת הקרקע, אושרה העסקה במינהל ל-200 דונם בגין שלב א' ונחתם חוזה פיתוח. מטרת ההקצאה הייתה נטיעת עצי אשלים ואכן בשלב הראשון נטע היזם בשטח אשלים (כ-200 דונם). אולם לאחר תקופת מה המשיך היזם לטעת גם בשטחים נוספים והרחיב את שטח הנטיעות לכ-1,200 דונם ובהם נטע גם עצי פרי, ללא אישור המינהל או משרד החקלאות.
"לאור הממצאים לעיל נערכו מספר פגישות עם משרד החקלאות ועם היזם, לרבות סיורים בשטח. כתוצאה מהפעילות והתנהלות היזם, נדרש היזם לפנות את השטח הנטוע שחרג מה-1,000 דונם - שוועדת הקרקעות המליצה להקצות לו. נכון להיום השטח הפלוש פונה כמעט במלואו.
"המינהל פנה למשרד החקלאות לעניין סוג הגידול אולם טרם התקבלה עמדת המשרד. בזמן הקרוב מובא הנושא לדיון בהנהלת המינהל כדי להחליט על המשך ההתקשרות עם היזם".
"הסבת ייעוד נכונה והגיונית"
מה אומר משרד החקלאות על אופן הקצאת הקרקע והמים לפרויקט האשלים של שמעון אהרוניאן, ועל השינוי בפרויקט מעצי אשל לתעשייה לעצי פרי.
תגובת משרד החקלאות: "הקצאת הקרקע ומי הקולחין לחוות אהרוניאן הסמוכות לדימונה, נדונה ואושרה בשנת 1998 כדין וכנוהל דאז ע"י ועדת הקרקעות של הרשות לתכנון ופיתוח החקלאות ההתיישבות והכפר. בוועדה היו חברים נציגי מנהל מקרקעי ישראל, הרשות לתכנון, משרד החקלאות, נציבות המים (בשמה דאז) והמועצה האזורית רמת הנגב. הכללים הקובעים כי בקשה מעין זו תאושר גם בוועדת פרוגרמות ברשות לתכנון של משרד החקלאות נקבעו רק בשנת 2002, כך שהטענה כי ההקצאה לא עברה את וועדת הפרוגרמות מתייתרת ואין לה על מה להתבסס.
"הקצאת המים והקרקע המקורית אכן נקבעה לגידול אשלים לתעשיית העץ. חוזה החכרת הקרקע של חוות אהרוניאן נעשה מול מנהל מקרקעי ישראל בלבד ולא מול משרד החקלאות, ומסיבה זו המינהל הוא הגוף היחיד שלו הסמכות הבלעדית לפקח על שינוי הייעוד, לאשר שינוי ייעוד או לבוא בדרישות למחכיר הקרקע.
"לא למותר לציין כי תמהיל הנטיעות במקום אכן השתנה לאחר שהתברר כי המטרה המקורית, קרי גידול אשלים, אינה מצליחה להתממש על אף הניסיונות והינה חסרת תוחלת, ולצורך ניצול מיטבי של המים החל אהרוניאן לגדל במקום עצי פרי. מבחינה מקצועית מדובר בהסבת ייעוד נכונה והגיונית העושה שימוש נכון במשאבי המים ומונעת בזבוז, אך כאמור כל טענה בנושא זה יש להפנות למינהל".
רשות המים מציגה: 6.8 מיליון שקל לצרכן מים שהוא גם ספק המים
בשנת 1991 אושרה ל"צברי אורלי" של נועם בלום פרוגרמה ל-1,000 דונם קרקע ומיליון קוב מים לשנה, מי קולחים מטוהרים ממכון הטיהור של דימונה, שאמור היה להיות משודרג באחריות מינהלת הביוב. המכון לא שודרג והמים לא עמדו באיכות הנדרשת. מקורות, שהייתה אמורה להיות ספק המים ולהקים את התשתית, לא קיימה את מחויבותה. בלום קיבל, כתחליף, 435 אלף קוב מים שפירים בשנה, עד 1999.
בשנת 1998 קיבל שמעון אהרוניאן ממשרד החקלאות המלצה להקצאת מיליון קוב מי קולחין בשנה. לא דובר על מים מטוהרים, כי האשל לתעשיית העץ לא זקוק למים מטוהרים. הקצאת הקרקע על ידי המינהל, בראשות השר אלי סויסה, הייתה ב-2000.
בשנת 2002, עוד לפני שהתחיל לנטוע את האשלים שלו, ביקש אהרוניאן גם מעמד של ספק מים, לצד המעמד של צרכן מים. הוא התחייב להניח צינור מים ממט"ש דימונה אל חוות "צברי אורלי" ואל מטע האשלים העתידי שלו. נציבות המים אישרה את בקשתו. אהרוניאן, במסגרת חברת "קולחי דימונה", הניח את הצינור מהמט"ש למטע "צברי אורלי" עוד לפני שקיבל את ההיתר הפורמלי של הנציבות כספק מים (בספטמבר 2004).
רשות המים, מסתבר, נתנה לאהרוניאן מענק בגובה 6.8 מיליון שקל עבור השלב הראשון של הצינור, והתחייבה לסיוע נוסף אם יימשך פיתוח המפעל.
לפני 10 שנים, אחרי שדרוגו, מספק מט"ש דימונה מי קולחין מטוהרים בכמות של 2 מיליון קוב לשנה. הוא אמור לספק ל"צברי אורלי" מיליון קוב, לאהרוניאן 1.7 מיליון קוב, ולעיריית דימונה כ-900 אלף קוב בשנה.
אחרי שאהרוניאן התחיל לטעת את האשלים והמשיך בנטיעת עצי פרי, הוגדלה ההקצאה העתידית לאהרוניאן למיליון קוב, אחר כך ל-1.2 מיליון קוב, ואחר כך ל-1.7 מיליון קוב. אהרוניאן הודיע בדיון במשרד החקלאות, כי הוא מושך בפועל כ-1.3 מיליון קוב בשנה מי קולחין מהמט"ש.
חוות "צברי אורלי", אחרי פנייה לבית הדין למים, קיבלה החל משנת 2010 באמצעות הצינור של אהרוניאן בין 400 ל-500 אלף קוב לשנה מי קולחין מהמט"ש. בלום משלם לאהרוניאן עבור ההובלה 27 אגורות לקוב.
עיריית דימונה, שכרגע מקבלת כ-350 אלף קוב להשקיית יער בן גוריון, משלימה שלב חדש בשדרוג המט"ש, כדי למשוך ממנו כ-900 אלף קוב מים ברמה שלישונית (הטיהור הגבוה ביותר). כלומר, לאהרוניאן ול"צברי אורלי" יישארו רק כמיליון קוב, לצרכים של 2.2 מיליון קוב. חצי מ"חוות אורלי" כבר מיובשת היום.
אם המיזם של אהרוניאן לא עבר בוועדת הפרוגרמות וברשות לתכנון במשרד החקלאות, כפי שעולה ממסמכי משרד החקלאות, האם היה זכאי לקרקע ללא מכרז ולהקצאת מים?
ביהמ"ש העליון פסק (בג"צ 243/99, אדם טבע ודין נגד שר החקלאות), כי "התיישבות בודדים אינה יכולה להתחרות באינטרסים של התיישבות קיימת, או בתכניות פיתוח עתידיות, או להתנגש עימן". האם הקצאת המים לאהרוניאן, המהווה תחרות אינטרסים ברורה מול "צברי אורלי", אינה עומדת בסתירה לפסיקת בג"צ?
האם זה סביר, שספק מים הוא גם צרכן מים של עצמו, המתחרה על המשאב, כצרכן, מול צרכן אחר אותו הוא צריך לשרת כספק? זה נראה לכאורה נוגד את החלטת בג"צ.
רשות המים, באמצעות תמי שור, סמנכ"ל אסדרה, מסרה, כי לגבי אהרוניאן היא פעלה ופועלת לאור המלצות שהתקבלו ממשרד החקלאות אחרי הקצאת הקרקע על ידי המינהל, וכי הקצאות המים לאהרוניאן ובלום נעשות לאור המלצות עדכניות של משרד החקלאות.
לדעת רשות המים אין כלל ניגוד עניינים או תחרות אסורה: "במקרה של מפעל זה, אין צרכנים רבים באזור והיזם הוא חברת קולחי דימונה ואין מדובר באגד צרכנים. יזם זה זכה לתמיכה מהמדינה בהתאם לכללי הסיוע והמגבלות הקבועות בהם ולאחר שנבדקה גם היכולת של יזם זה להקים את המפעל ולתפעל אותו. המפעל אכן הוקם ומספק מים לצרכניו. אין תחרות או התנגשות אינטרסים בין הצרכנים במפעל זה. פעילות מטעים הינה פעילות חקלאית. יצוין, כי למיטב ידיעתנו המעבר מגידול אשלים לגידול אחר היה בתמיכתו של משרד החקלאות, לאחר שהתברר שיש קושי בגידול האשלים".
מבקר המדינה יערוך דיון מיוחד
נועם בלום פנה לנציב תלונות הציבור, הלל שמגר, בעניין זכויות המים שלו ובדרישה לבדוק את תקינות הקצאות הקרקע והמים לאהרוניאן.
הנציב דחה בתחילת מאי את הבקשה. הנימוק: "העניינים תלויים ועומדים בפני בית המשפט, המגבלה על סמכותה של הנציבות לברר טענות מעין אלה ידועה לך. אשר לטענותיך על נסיבות אישור הקמתה של חוות אשלי אהרוניאן בשנת 2002 או בסמוך לכך, אין הנציבות מבררת תלונות שהוגשו לאחר שעברה שנה מיום המעשה שעליו נסובה, או מהיום שהמעשה נודע למתלונן אלא בנסיבות חריגות. במקרה זה לא סברה הנציבות כי מתקיימות נסיבות חריגות".
על עמדה זו של המבקר ניתן לומר: לגבי הנימוק לדחיית בקשתו לטיפול, כאילו העניינים מצויים בערכאות משפטיות: הנושא היחידי המצוי בהמתנה לפס"ד של ביהמ"ש העליון הוא תביעה נזיקית על השנים 1999-2002 ואין בתביעה זו נגיעה בשאלות הפרוגרמה ממנה נובעות זכויות המים ובוודאי שאינה עוסקת במהלכים להקצאת קרקע ומים לאהרוניאן.
"היום שהמעשה נודע למתלונן" הוא מכתב של הממונה על חופש המידע במשרד החקלאות מתאריך 14 בספטמבר 2010, שבו התבררו עובדות חדשות. בלום פנה למבקר בתלונה מפורטת חודש וחצי מאוחר יותר (28 באוקטובר).
מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, עומד לערוך דיון מיוחד בפרשת "צברי אורלי" של בלום, מול "אשלי אהרוניאן" ו"קולחי דימונה" של אהרוניאן.