הטור פורסם בגליון אוקטובר של מגזין "פירמה"
הכרתי אותו במהלך חופשה שבילינו בבית-מלון בטבריה. אני הייתי נופש שיוצא מדי פעם להפסקות העישון שלו, הוא היה שומר הסף בכניסה למלון. בחור בן גילי, נעים סבר ושיחה, דרוזי, תושב הכפר חורפיש. בילאל קראו לו.
כיוון שאני מעשן הרבה, לצערי, יצא לי לבלות לצדו דקות ארוכות. כיוון שגם הוא עישן, נוצרה בינינו אחוות מעשנים. וכיוון ששנינו דברנים, נולדה גם ידידות. יהודי נחמד. כלומר, דרוזי נחמד.
ערב אחד הוא שאל אותי אם אני מאמין בגלגול נשמות. עניתי לו שבאופן כללי העניין הזה מופיע בספרות התיאולוגית שעליה גדלתי, אבל אני לא ממש מבין בזה. "אה", הוא אמר באכזבה, "כי אצלנו, הדרוזים, מאוד מאמינים בזה. זה חלק עיקרי באמונה שלנו". הוא שתק רגע ואז הוסיף: "אני, למשל, יודע בדיוק מה הייתי בגלגול הקודם".
עכשיו כבר הסתקרנתי. לפגוש בן אדם שיודע מה הוא היה בגלגול הקודם? מה זה כבר יכול להיות? דג? סירת מפרש? המפלצת מלוך נס? וינסטון צ'רצ'יל בכבודו ובעצמו?
"נו", אמרתי, "מה היית, בילאל? שפוך, אל תמתח אותי". "אני לא מותח אותך", הוא אמר. "נכון היום אני גר בחורפיש ועובד בשמירה? בגלגול הקודם אני הייתי גר בג'ת ועובד במסעדה".
בשנים שחלפו מאז איני חדל מלהפוך בסיפור המתוק הזה שוב ושוב. אין ספק שמבחינה פילוסופית יש כאן איזושהי אמת טהורה, סטואית, של השלמה ושל התחברות אל האני ואל שאיפותיו; מנגד, אין כל ספק גם שמכל הבחינות האחרות בילאל העניק לי את אחד הסיפורים המשעשעים בחיי. עובדה: כמעט אין שבוע שאני לא נזכר בו וברוחבה הבלתי אפשרי של יריעת הדמיון שלו. הנה, ראו עד לאיזה מרחק כביר הוא הצליח להפליג. מחורפיש עד ג'ת ומהשמירה עד למסעדה. כמה הוד, כמה הדר.
רוחב במובן הצר של המילה
התחושה הראשונה שתוקפת את הקורא כשהוא נתקל ב"ז'ורנל" החדש מבית "מעריב" היא של תדהמה. וואו! כאילו דפדפת בעיתון ופתאום נפל ממנו תינוק קטן, חי. זה כל-כך אחר, וכל-כך מושקע, עד שזה מוכרח לשאת בשורה.
אתה נתקל בבשורה העיצובית, אבל אז אתה נזכר שכבר יש עיתון שמנפיק מוצרים בקו כזה בדיוק, ואז אתה נזכר שקראת ש"מעריב" החדש מגייס כותבים ועורכים מ"הארץ" אל שורותיו, וזה מתחבר לך קמעה קמעה.
אתה פותח את העיתון, נגיד של יום שני 3.10.11, ובוחן את התוכן. כפולה על קונספט השף הנוכח בארוחות גורמה; כפולה על מדונה; כפולת חדשות טלוויזיה; שני עמודי ביקורת ספרות; קטע על ביאנלה איטלקית וכן הלאה. אתה בוחן את שמות הכותבים ומגלה שמות מוכרים ברובם. כוח האדם הצעיר והמוכשר של הברנז'ה התל-אביבית.
אכן, אתה אומר, יש כאן עיתון שהולך על-פי צו חזונו. ללא מורא וחיל. לא עוד חורפיש, לא עוד שמירה. אנחנו נעוף על החזון שלנו: אנחנו נעבור לג'ת, ואנחנו נעבוד במסעדה. אנחנו לא נהיה סתם עוד טבלואיד. אנחנו נהיה "הארץ".
וואו. כמה רוחב! איזו העזה!
איש מבין גאוני האומה שהזיעו על המוצר המושקע הזה לא ניסה לפתוח את התודעה הפרובינציאלית הפועמת בין התחתית לבראסרי, ולשאול את עצמו: ואולי כדאי לייצר מוצר ח-ד-ש, לעזאזל? אולי כדאי לייצר מוצר עיתונאי שאין לו עוד 3 מקבילות לפחות ברדיוס של חצי קילומטר סביבו? אולי כדאי להיפתח לקהלים חדשים? אולי כדאי להוציא את הראש מאחוריה של הסצנה הדלוחה, להתעלות מעליה ולייצר מוצר באמת אחר? אולי כדאי, במקום לייצר "הארץ" חדש, לנסות ולייצר "מקור ראשון" חדש?
היה זה עופר שלח, בעצמו איש "מעריב", שבהקדמה מקסימה לספר של חנוך פיבן טבע מושג שמאפיין, לדבריו, את עולם המגזינים האמריקני, ושאנחנו יכולים רק לשאוף אליו: "רוחב דעת".
אז הנה מה זה רוחב דעת עיתונאי, ישראל 2011:
רוחב דעת הוא סיקור ספורט בעמודי התרבות; רוחב דעת הוא החדרת עולם התוכן "יהדות" אל תוך החבילה התרבותית, לא כאורח, אלא כבן בית; רוחב דעת הוא בחינה שוטפת של סצנות תרבות מגזריות ופריפריאליות; רוחב דעת הוא שמץ מושג על המתרחש ברחוב הערבי; רוחב דעת הוא כותבים חדשים שלא התחילו ב"העיר", עברו לוואלה, עשו סיבוב ב"הארץ" ונקנו על-ידי "מעריב"; רוחב דעת הוא "מבקשי פניך", של הרב סבתו והרב ליכטנשטיין; רוחב דעת הוא עשרת ימי תשובה.
רוחב דעת הוא כל מה שאין ב"ז'ורנל".
אני יודע. אפשר לראות בדברים אך נהי מפיו של בן מיעוטים שעיניו יוצאות מקנאה וששוב חוזר על אותה קינה על אודות מיעוט הדעות, המינים והצבעים בתקשורת. אפשר, ובמידה מסוימת זה גם יהיה נכון. אפשר גם להרחיב קצת את הדעת ולהבין כי אין כאן אלא תסכול עצום ומתמשך מצרותה של הדעת וכאב גדול על עוד הזדמנות שהוחמצה.