ועדת החוקה של הכנסת החלה היום (ב') בדיון על שתי הצעות חוק פרטיות להעלאת סכומי הפיצוי על הוצאת לשון הרע "ללא הוכחת נזק". ברור לגמרי, גם לנציגי העיתונות, שהסכום הקבוע בחוק, 50 אלף שקל, הוא מגוחך.
אבל יש שאלה קודמת, והיא אם בכלל יש דבר כזה שנקרא "דיבה ללא הוכחת נזק". אם כתבו או אמרו על אדם בפומבי שהוא גנב או מועל בכספים או כל דבר שלילי אחר - ואם זה לא נכון - אז ברור שהפרסום גורם לאותו אדם נזק כי הוא משחיר את פניו ואת אופיו ברבים. כלומר: הנזק הוא למעשה חלק בלתי נפרד מהדיבה. כדי לחדד: אין דיבה ללא נזק.
מצב אבסורדי
מעבר להיותן לחלוטין לא רלבנטיות, הצעות החוק גם יוצרות מצב אבסורדי: אם לא מוכיחים נזק, הרי שעל-פי הצעות החוק העכשוויות זוכים - אוטומטית - לפיצוי מנדטורי של כמה מאות אלפי שקלים. אם, לעומת זאת, כן מוכיחים נזק, עלול התובע לקבל הרבה פחות, וזה גם מה שקורה ברוב המקרים.
בחוק המקורי לא הייתה הבחנה כזאת. השיטה הייתה שבית המשפט שוקל ומחליט. קודם שוקל אם יש דיבה, ברגע שהחליט בחיוב, הוא עובר לשמוע נימוקים לשיעור הנזק שנגרם לתובע. לא עצם קיומו של נזק, שהוא כאמור מובנה, אלא שיעורו.
לצורך זה נעזר בית המשפט בקריטריונים כמו התפוצה או הרייטינג של מפרסם הדיבה, מידת הזדון והרשעות וכיו"ב. אין דרך אחרת לגבי לשון הרע, כך זה עובד בכל העולם, כך זה עבד פה במשך רוב שנות המדינה - ואין כל צורך לבלבל את היוצרות עם הבחנות מיותרות.
בעיית התגובה
בהצעות החוק יש גם התייחסות המחייבת פרסום תגובה של אדם או מוסד לטענות העומדות להתפרסם נגדו - או שכבר פורסמו. אין ספק כי היום העיתונות אינה נוהגת בהגינות בעניין זה. לפעמים לא מפרסמים כלל את התגובה, בפעמים אחרות דוחקים אותה לשולי העיתון לאחר שמקצרים ומסרסים אותה. כך שיש בהחלט צורך לתקן עוולה זו. אבל בהצעות החוק נקבעת חובה לפרסם תגובות ... במלואן, ללא קיצורים.
קביעה כזאת מלמדת על אי-הבנת תחום העיתונות. הרי באופן כזה יכול אדם לשגר תגובה שתתפוס את רוב עמודי העיתון!!! ברור שצריך לחייב פרסום תגובה, אבל יש גם להגביל אותה לממדים סבירים.