אמצעי התקשורת התגאו ביום שחרורו של גלעד שליט באמנה שאימצו לעצמם שלא לחדור לפרטיותו. מרכזה של האמנה הזו הייתה ההסכמה להתרחק מפתח ביתה של משפחת שליט במצפה הילה לתחילת הרחוב, ועמה ההבטחה לשמור על מרחק למשך 10 ימים.
בהתחשב בעובדה שלאמצעי התקשורת היה חלק מרכזי בהשבתו של גלעד, ההחלטה שלהם לקחת צעד אחד אחורה אינה ברורה מאליה. ואולם החלטה כזו, אם לא תתקבל גם על-ידי הציבור הרחב שנוהר בהמוניו למצפה הילה - תישאר ריקה מתוכן.
אבל גם המרחק הזה שהתקשורת גזרה על עצמה הוא בדיוק המרווח שבין תחילת אותו רחוב לביתה של משפחת שליט. הטכנולוגיה, כידוע, מאפשרת לחטט גם משם. כך זרמו אלינו התמונות של גלעד יוצא מביתו לטיול היומי, פעם עם אמו, פעם עם כל המשפחה ופעם על אופניים, כמו גם הסיפורים של אביו, לרוב בכניסה ליישוב כשהוא נוהג במכוניתו, שהוסיפו לנו פרטים על מה אכל, מה שתה, כמה ישן ולכמה חברים הוא כבר אמר שלום, לצד פרטים ראשונים מתקופת השבי.
למרבה הצער, קשה להתעלם מהשוואה בין תשומת-הלב שמקבל בימים אלה גלעד שליט מהציבור הרחב - לזו שמקבל פליט ריאליטי דוגמת "האח הגדול".
סחורה לציבור
אלא שגלעד שליט הוא לא יציר של איזו תוכנית ריאליטי. הוא יצא לחופשי אחרי כמעט 5.5 שנים, לא כמה חודשים, והלך לאן שהלך שלא מרצונו ומבלי לבחור להיות במרכז התמונה. הוא גם לא ביקש לעצמו את תשומת-הלב הזו. היא נכפית עליו, ולא בטוח שבטובתו.
גם העדכונים התכופים של נועם שליט אודות מצבו של גלעד אינם נעשים מתוך בחירה. גם הם נכפים עליו. הוא מרגיש חובה לספק את הסחורה לציבור הסקרן ולאמצעי התקשורת, שכולם יחדיו מכוונים את עדשותיהם הרבה מעבר לגדר.
גם אמצעי התקשורת - שהאמנה שעליה חתמו עתידה להסתיים בקרוב - וגם הציבור הרחב שוכחים דבר אחד קטן, אך משמעותי. בניגוד לאנשים שבחרו בחשיפה וזכותם החוקית לפרטיות נפגמת, לגלעד שליט יש זכות לפרטיות על-פי חוק. גם המידע שהציבור מחפש לקבל אודות גלעד אינו נהנה מאותה הגנה מוכרת של "זכות הציבור לדעת". זה אינו מידע שהציבור יכול להפיק ממנו תועלת, אלא מידע שנועד לספק בעיקר סקרנות חטטנית ולא מעבר לכך.
גלעד שליט נהנה אולי מהקמפיין שהתקיים למענו, אבל הוא לא בחר בו. הוא לא ישן באוהל ליד ביתו של ראש הממשלה, לא התראיין לכל אמצעי תקשורת שהזמין אותו ולא הלך לפגוש כל מנהיג בעולם שהסכים לראות אותו. הוא נרקב כמעט 5.5 שנים בשבי החמאס, ורוצה עכשיו, כמה שיותר מהר, לחזור לחיים רגילים ולחיות כאחד האדם. תפקיד חשוב בחזרה הזו הוא יצירת המרחק מאור הזרקורים ומחום האנשים.
זכות מלאה
אמנם, גלעד אינו קטין על-פי חוק שההורים שלו מחליטים בעבורו, כמו אותם ילדים מסכנים שמופיעים שלא מרצונם בתוכניות ריאליטי מסוימות שחודרות להם עם המצלמה לתוך ביתם, ואולם ספק אם הוא מבין שמגיעה לו זכות לפרטיות. ספק אם במצבו הוא יודע ויכול לדרוש אותה, ולהגיד - עד כאן. מישהו אחר חייב לעשות את זה בשבילו.
במצב כזה צריכה הייתה התקשורת לקחת עוד כמה צעדים אחורה, ולקרוא לציבור הרחב לעשות בדיוק את אותו הדבר, ובמילים אחרות לפעול על-פי החוק. אולי נדרשת עוד אמנה אחת שאומרת: גם לגלעד שליט מגיעה זכות לפרטיות.
לא זכות חלקית, לא כזו שמופרת עם עדשה למרחקים ארוכים או עם איזה סיפור מעניין מבית מדרשם של חברים ובני משפחה. זכות מלאה להחליט מתי ואיך ירצה לחשוף את עצמו שוב אל המצלמות, אם בכלל. ועד אז הייתי קורא לכולם לפנות את מצפה הילה - ויפה שעה אחת קודם.
הכותב הוא מומחה לפרטיות ומידע אישי ומחברם של ספרים בנושא.