קצת לא הוגן לעשות באמצע הסתיו האמריקאי סקר, כמו שעשתה השבוע חברת הסקרים Poll Position, שהשאלה היחידה בו היא האם את/ה מתגעגע/ת ל-NBA. גם אם לא היה סכסוך עבודה מטופש והליגה הייתה מתחילה כמתוכנן ב-1 בנובמבר - סביר להניח שהתוצאות של הסקר (76% לא מתגעגעים ל-NBA, רק 12% מתגעגעים) לא היו מאוד שונות. משתי סיבות: א. געגוע בדרך כלל דורש איזשהו חסך, במקרה הזה חסך בספורט, ובסתיו פוטבול ממלא לאמריקאים לא רק סופי שבוע אלא כל ואקום בתקשורת בינאישית בכל זמן ובכל מקום; ברחוב, בתורים, במסעדות ובברים, בנסיעות אוטובוס ארוכות מדי כשתייר מישראל מנסה להירדם ולא מצליח בגלל ויכוח בכיסאות מאחוריו על מי הקוורטרבק הכי טוב ב-NFL; ב. ה-NBA, לפחות בארה"ב, היא ליגה שלא מעוררת נוסטלגיה.
לפרקים הקודמים מהמסע של זורנזון לארה"ב
דוגמה טובה למחסור בנוסטלגיה ל-NBA אפשר למצוא באזור הצפון-מערבי של ארה"ב, ספציפית בשתי ערים יפהפיות ודי דומות בהרבה מובנים: סיאטל ופורטלנד. לפורטלנד יש קבוצת NBA פופולרית (פורטלנד טרייל בלייזרס) שבאמצע העשור הקודם, בגלל קיבוץ מקרי של שחקנים עם אופי מקולקל שנתנו לקבוצה את הכינוי Jail Blazers, הפסיקה להיות פופולרית לכמה שנים. לסיאטל הייתה קבוצת NBA די מוצלחת (סיאטל סופרסוניקס) שאנשי עסקים חמדנים גנבו אותה (הצהירו בזמן הרכישה שהקבוצה תישאר בעיר ובהזדמנות הראשונה העבירו אותה לאוקלהומה סיטי) בשנת 2008. בניגוד לערים אחרות שחוו מחטפים של קבוצות - כמו בולטימור, שקבוצת הפוטבול שלה עברה לאינדיאנפוליס באישון לילה במרץ 1984 וסיפור המאבק שלה להביא קבוצה חדשה לעיר תועד בדוקומנטרי המעולה של בארי לווינסון, The Band That Wouldn't Die - סיאטל לא התקוממה כי סיאטל, אומר דני, הבעלים של בית הקפה Uncle Elizabeth's בשכונת קפיטול היל, "היא לא באמת עיר ספורט".
המושג "עיר ספורט" הוא כמובן לגמרי אמורפי. לאוהדים של סיאטל סיהוקס, קבוצת הפוטבול של העיר, יצא למשל מוניטין מפחיד בארה"ב ועכשיו, ב-14:15 ביום ראשון, בתחילת הרבע השני של המשחק נגד סינסנטי בנגלס, שנייה אחרי שהיא צועקת עוד צעקה טרזנית שעומדת בכבוד מול המקור הקולנועי, אליסון, ברונטית מנומשת בת 29 בקארה קצר, סווטשרט אפור, ג'ינס כחול כהה ומשקפי שמש מיותרים בהתחשב בשמיים האפורים כמו יונים, אומרת לי בגאווה שבמשחק פלייאוף בעונה הקודמת הרעש באצטדיון יצר פעילות סיסמית בדאונטאון סיאטל - סיפור שמתברר כנכון, או כצירוף מקרים מטורף, אחרי תחקיר קצר. אבל השאלה אם סיאטל (ו/או פורטלנד לצורך העניין) עומדת בקריטריונים הערטילאיים של המושג "עיר ספורט" בכל זאת חשובה. בעיקר כי היא מאפשרת דיון בשאלה גדולה יותר: איך אופי של עיר מגדיר את הקשר בינה לבין ספורט.
***
אופי של עיר מתחיל במשהו קצת בנאלי: מזג אוויר. סיאטל, ברמת התרבות הפופולרית, מפורסמת בזכות שני דברים שיש ביניהם הרבה - מוזיקה וגשם. "כשמזג האוויר מחורבן", אומר המוזיקאי והמפיק ג'ק אנדינו בסרט Hype!, שמספר את סיפורה של סצנת המוזיקה בסיאטל, "מאוד הגיוני לרצות לרדת למרתף ולעשות רעש כדי להוציא את התסכול שלך, כי אתה לא יכול לצאת החוצה לעשות משהו כשיורד גשם כל הזמן". התסכול של הדור הצעיר בסיאטל - ובערים נוספות כמו טקומה, אולימפיה ופורטלנד - מהאקלים התחבר בתחילת שנות ה-90 לתסכול מהאקלים הפוליטי/כלכלי/תרבותי שהכתיב הרייגניזם, ויצר לא רק סגנון מוזיקלי אלא ממש תרבות נגד שקיבלה את השם גראנג'. הגראנג' (היום מילה מתועבת בסיאטל) מצא את עצמו, בניגוד לרצונו וכמו שקורה לכל תנועה תרבותית אותנטית, בלב המיינסטרים התאגידי האמריקאי - ומיהר לסגת. אבל השונות שהוא ייצג עדיין נוכחת בצפון-מערב ארה"ב.
השונות הזאת ניכרת במיוחד בפורטלנד. את קולאז' התספורות, הזקנים והעגילים הייחודיים שאפשר לראות בכל אזור בעיר משלים גרפיטי על קיר של מגרש חנייה ב-3rd Avenue, מול המאפייה האגדית Voodoo Doughnut (ביום ראשון ב-15:00 התור שנמתח מחוץ לדלת כולל משהו כמו 50 איש), שמבליט את הכיתוב Keep Portland Weird - קוֹפי פופולרי כאן (שהושאל מאוסטין, טקסס) שבמקור נועד לקדם עסקים קטנים ועם הזמן, אומרת שרה, מלצרית בת 34 שחיה בעיר 15 שנה, נהיה אתוס לא רשמי שבגדול אומר שבפורטלנד "אתה יכול להגיד, ללבוש, להיות מה שאתה רוצה". הדבר היחיד שאתה לא יכול להיות בפורטלנד, וגם בזה היא נבדלת מרוב המקומות בארה"ב, זה מיסיונר: כרגע למשל, ב-14:05 ביום שני בקמפוס של אוניברסיטת פורטלנד סטייט שנמצא בדאונטאון באמצע שדרה מיוערת (Park Avenue) בעצים שמשירים עלים בכל צבע שאתם יכולים לדמיין, עשרות סטודנטים קמים על כמה דתיים פנאטים שמנסים לשווק את ישו באגרסיביות ודורשים מהם להסתלק.
הגישה של פורטלנד לדת דומה לזו של סיאטל - זו אחת הסיבות העיקריות שדני בן ה-35, שגדל בטקסס, בחר לגור בסיאטל - ורלוונטית לגישה של הערים האלה לספורט. ספורט, כמו דת, הוא עסק של אנשים מחויבים בצורה קיצונית. בדת המחויבות היא לאמונה - וככל שהאמונה יותר מגוחכת המחויבות יותר קיצונית; בספורט, אם מקלפים את כל הבולשיט, המחויבות היא לדבר אחד: הצלחה. בסיאטל התנועה התרבותית הכי משמעותית בתולדות העיר דחתה את ההצלחה (במונחים הקפיטליסטים שלה) והעדיפה להתמוסס. בפורטלנד, אומרת טיילור, 25, בריסטה ב-Fat Straw, בית קפה ב-23rd Street, "לרוב האנשים אין יותר מדי מוטיבציה. הם צפים על הנהר, לא חותרים". אולי זה מסביר למה ביום ראשון אחרי הצהריים, בניגוד לכל עיר שביקרתי בה, רוב הברים והמסעדות שאני רואה בסריקה רגלית של פורטלנד לא מנסים למשוך לקוחות עם שידורים של משחקי NFL (לפורטלנד אין קבוצה בליגה אבל, אומרת שרה, "אנחנו עדיין באמריקה") ועומדים די ריקים.
***
עוד נקודה מהותית לקשר של פורטלנד וסיאטל לספורט היא ההרכב הדמוגרפי והסוציו-אקונומי שלהן. גם פורטלנד וגם סיאטל הן ערים מאוד לבנות (73.9% מהאוכלוסייה בפורטלנד, 69.5% בסיאטל), מאוד משכילות (לסיאטל יש האחוז הכי גבוה של בוגרי קולג' בארה"ב), ובהתאמה מאוד חזקות סוציו-אקונומית. ספורט - שוב, כמו דת - ניזון דווקא מתנאים סוציו-אקונומיים קשים: הוא משמש מפלט ואופציה, גם אם יותר סמלית ממציאותית, למוביליות חברתית ומושך את ההמון. ההמון בצפון-מערב ארה"ב, על פי רוב כמובן, פשוט לא זקוק למוביליות חברתית ויש לו מספיק אופציות תרבותיות אחרות חוץ מספורט.
השילוב בין תרבות אולטרה ליברלית (במושגים אמריקאים), הומוגניות דמוגרפית/סוציו-אקונומית ואקלים בעייתי לפעילות מחוץ לבית מסביר למה הספורט בסיאטל ובפורטלנד נמצא במקום משני יחסית בסדר העדיפויות. הוא גם עוזר להסביר - מינוס החלק של מזג האוויר - למה תל אביב, עוד עיר אולטרה ליברלית ויחסית הומוגנית מבחינה סוציו אקונומית, לעולם לא תהיה עיר ספורט אמיתית. ועדיין: יש לי תחושה שבתל אביב יותר מ-12% מהציבור מתגעגע ל-NBA.