בראשית היה עיקרון "חזקת השיתוף", אשר פותח על-ידי בתי המשפט על מנת לאפשר לנשים לקבל מחצית מהרכוש הרשום על שם הבעל, אם עלה בידן להוכיח קיומם של חיי נישואים יציבים, הרמוניים ושיתופיים.
מאוחר יותר נחקק "חוק יחסי ממון", אשר עיגן את זכויותיה של האישה למחצית מהרכוש שנצבר במהלך הנישואים מעצם קיומם. בשנים האחרונות הורחבה זכותן של הנשים לקבל יותר ממחצית הרכוש בעת הגירושים, תחילה באמצעות פסיקת בתי המשפט, ומאוחר יותר על-ידי תיקון חוק יחסי ממון.
ההסדר המעניק לאישה יותר ממחצית הרכוש מונחה על-ידי תחושת חוסר הצדק הנוצרת כאשר האישה יוצאת עם מחצית הרכוש ותו לא, אך הבעל יוצא עם מחצית הרכוש פלוס היכולת להמשיך להשתכר ממון רב.
קריירה מפוארת
פערים אלה בולטים במיוחד במקרים שבהם פיתח הבעל בזמן הנישואים קריירה מפוארת, ויכולת השתכרותו השוטפת מגיעה לעשרות אלפי שקלים בחודש, בעוד שהאישה איפשרה לו להתפתח על-ידי נטילת עול הבית וגידול הילדים על עצמה, אך מבחינת שוק העבודה נשארה הרחק מאחור.
עם הגירושים והפסקת המימון השוטף מהכנסת הבעל, האישה נאלצת למעשה "לאכול" את מחצית הרכוש עימו יצאה מהנישואים, בעוד שהבעל ימשיך לצבור הון גם לאחר הגירושים.
השבוע פורסם דוח שהכין מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ממנו עולה כי שכר חודשי ממוצע של אישה בישראל בשנת 2010 עמד על 7,754 שקל, לעומת 9,508 שקל לחודש עבור משרה מלאה של גבר.
לא בכל מקרה שבו הבעל מרוויח יותר מהאישה, האישה תפוצה בקבלת יותר ממחצית הרכוש. הפסיקה קבעה מספר תנאים מצטברים להפעלת סעיף החוק המאפשר חלוקה בלתי שיוויונית של הרכוש: נישואים ממושכים (בדרך-כלל מעל 10 שנים), אישה שלא התפתחה כלל בתחום המקצועי, ופער דרמטי ביכולת ההשתכרות של בני-הזוג.
כך למשל בית המשפט לענייני משפחה דחה השבוע את תביעתה של אישה לחלוקה בלתי שוויונית של הרכוש, לאחר שקבע כי האישה אינה עומדת בתנאים דלעיל: הנישואים בני 8 השנים קצרים מכדי ליצור הקרבה חד-צדדית של האישה, ופער ההשתכרות של 7,000 שקל לחודש לטובת הבעל אינו קיצוני מספיק, במיוחד מאחר שהבעל מחויב לשלם מזונות מתוך הכנסתו.
מעבר לבחינה הטכנית של תנאים אלה עומדת השאלה המהותית, שהיא גם הקשה מכל להכרעה: עד כמה האישה אכן תרמה להצלחתו של הבעל, והאם בלעדיה לא היה מגיע לאותם הישגים; ומנגד עד כמה האישה אכן הקריבה את קידומה המקצועי בשל נישואיה לבעל, והאם בלעדיו אכן הייתה מגיעה רחוק יותר.
יש לזכור כי חלק ניכר מהצלחתו או אי-הצלחתו המקצועית של אדם נובעת מן הכישורים איתם הוא נולד, ולא רק מהנסיבות, ועובדה היא שלא כל אישה רווקה ללא ילדים, שאינה נדרשת לוותר על קידום מקצועי לטובת משק-הבית, הבעל והילדים, מגיעה לרמת הכנסה גבוהה.
לפיכך על בית המשפט לבחון קודם כל מה היו כישוריהם והכשרתם של הצדדים טרם הנישואים, ואין דינו של בעל אשר עבר את הכשרתו הארוכה בלימודי הרפואה בזמן הנישואים כדינו של בעל אשר הגיע לנישואים עם תואר מוגמר.
כך יש לבחון גם את מסלולה המותווה של האישה. אם האישה בחרה עוד טרם הנישואים לעסוק בהוראה, הרי שפוטנציאל ההשתכרות שלה מלכתחילה היה שונה משל הבעל אשר בחר בקריירה מכניסה יותר, ולא היו אלה דווקא הנישואים אשר יצרו את פער ההשתכרות.
המנגנון של הענקת פיצוי יתר לאישה על הפרשי השתכרות בינה לבין הבעל נועד למקרים קיצוניים במיוחד, ויש להותירו כך, שכן גם אם יש מקום ליצור אפליה מתקנת בחתירה לשוויון מגדרי בכושר ההשתכרות - הדרך לשם אינה דרך כיסם של הבעלים.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".