בחצות נחלצו הפקקים. תיבת הנגינה מילאה את חלל האוויר בצלילים שמחים. הכוסות מולאו ביין אדום-אדום וצעיר-צעיר. אני זוכר זאת היטב, אף שחלפו כבר יותר מ-15 שנים. הייתי אז השף של יועזר בר יין, ובשנתו הראשונה של המוסד, שהאריך ימים הרבה יותר מכהונתי הקצרה בו, נקבעו לא מעט אמות מידה בעולם היין המקומי. רובן ככולן היו בראשית דרכן לא יותר מאשר גחמה פרטית של שאול אברון, הבעלים והרוח החיה (גם כשהיא נראית מנומנמת), של המוסד הוותיק. חגיגות הבוז'ולה הישראליות נולדו ביועזר. רק סמלי הוא ששם הן גם גוססות כיום.
היין הצרפתי הצעיר הזה, ספק יין ספק מיץ פטל לגדולים, חוגג את עלומיו ואת חייו הקצרים בכל שנה מחדש בלילה שבין רביעי לחמישי בשבוע השלישי של נובמבר. זהו היין הראשון של כל עונת בציר באזור בוז'ולה בדרום הבורגון (בורגונדי). ראשון להתחיל את חייו וראשון גם לסיימם. אין שום טעם לשתות אותו יותר מחצי שנה אחרי שבא לעולם. שום דבר במבנהו השביר, שאינו נסמך על טנינים טבעיים רציניים או על יישון ארוך בחביות עץ אלון, או כל יישון שהוא, לא מאפשר לבוז'ולה נובו להיות יותר מאשר מיץ אלכוהולי צעיר, שובב ומצחיק. אבל אני רק שאלה: מי צריך יותר?
הצרפתים, למשל, חושבים שזה מספיק. לפחות בדרך כלל. נכון שגם הם שותים מדי פעם יינות גדולים ורציניים אחרים, אבל הרבה פחות מאיתנו, למשל. או מהאמריקאים. בכלל, כמו שאני אוהב תמיד לומר, הצרפתים חושבים שהתכונה הכי חשובה של יין זה שהוא יהיה אדום. או בעברית: "שתוק ותמזוג עוד כוס".
תרבות יין אמיתית או גימיק?
השנה, לראשונה מאז שנת 2003, לא ייצרו יקבי רמת הגולן את יין הגמאיי נובו שלהם - המקבילה המקומית הדומה ביותר לבוז'ולה נובו. את ענבי הגמאיי, שהם היחידים בארץ שמגדלים אותם, הם ישפכו מעכשיו לתוך יין השיאון הזול. היקב ממשיך לייצר את הגולן מוסקטו הלבן המתוק המבעבע, שהוא בעצם היין הצעיר המקומי.
יקבי כרמל הפסיקו כבר מזמן לייצר את יין ההילולים שלהם, שיוצר יותר מעשרים שנה, מ-1983 עד 2004. מחלקת הצעירים שלהם מתרכזת בסדרת Young Selected המבעבעת, הכולל יינות מזני קריניאן ומוסקט. רק יקבי בנימינה ותשבי מתעקשים עדיין על יינות הביכורים שלהם. גם היבוא של יינות הבוז'ולה נובו הצרפתיים האמיתיים פחת מאוד, והוא עומד כעת על שניים בלבד, גם אם הטובים שבהם - לפחות מבין אלה שהיו מיובאים לכאן. ארנון הראל, מנהל השיווק של רמת הגולן, אומר שהגימיק מיצה את עצמו.
נדמה לי שזה מסביר הכול. גימיק. לא כיף, לא תרבות יין שצומחת מלמטה, מהזול והצעיר והשמח אל עבר היקר, המבוגר וכבד הראש. גימיק. לא שגימיקים זה רע, או לפחות מחויב המציאות במדינה שתרבות היין שלה עדיין מתהווה. אומרים שגם הבוז'ולה נובו המקורי הוא בעצם גימיק. אלא שתרבות יין אמיתית אינה יכולה להסתמך רק על יינות ב-250 שקלים.
אני כמובן מגזים. ישנם הרי הר חרמון אדום וסלקטד, סגל רגיל וקלאסיק של ברקן וכל שאר "יינות העבודה" הזולים יחסית, גם אם לא מספיק. ונכון שאולי אלה בכלל המיתון וחוק האלכוהול שהורגים את החגיגה באחת עשרה בלילה, ולא נותן לחנויות היין - שהצטרפו גם הן למסיבה בשנים האחרונות - אפשרות לפתוח את הבוז'ולה הצרפתי בחצות כמו פעם. ואולי החגיגה עצמה עוד לא מתה, היא רק עושה קולות של שטיח.
ובכל זאת, נדמה לי שוויתרנו מהר מדי ובתואנות חלשות מדי. שזה לא יין. זה מיץ פטל. אנחנו משחקים אותה מבינים. אולי חלקנו מבין. אולי לא. אבל להבין גם, ואולי קודם כול, זה לזכור מה זה יין ולמה הוא נועד. ישמח לבב אנוש. ובזול, פי שלושה.