בנק לאומי היה צריך לשלוח זר פרחים גדול לעמותת הימין "אם תרצו", שהושיטה לו סולם נוח לרדת בעזרתו מהעץ, ואיפשרה לו לבטל את תחרות העמותות "2 מיליון סיבות טובות", לכאורה על רקע המחלוקת סביב השתתפות "אם תרצו".
הרי קל ונוח יותר להלך בנתיב הידוע של ימין ושמאל. קל יותר מלעשות חשבון נפש כלכלי, מוסרי וחברתי עמוק, ולהודות כי הקמפיין הזה, מראשיתו ועד סופו, היה מהלך ציני וקלוקל.
הדרישה מעמותות להפיק סרטוני וידיאו אשר יועלו לאתר הפרויקט, ישתתפו בתחרות, ותרומות יינתנו למי שיזכו במספר ה"לייקים" הגדול ביותר - היא רעיון חולני. נשים מוכות, ילדים אוטיסטים, חסרי בית, כלבים עזובים, עובדי קבלן - כל אלה ורבים אחרים אולצו בקמפיין הזה להתגושש זה עם זה ולהשפיל את עצמם בפומבי בתחנונים לתרומה.
בשבוע האחרון היו אלה אנשי העמותות עצמם שהסבו את תשומת-לבי לקמפיין. כתב לי על כך מנהל של אחת העמותות: "יש כאן ניצול ציני שלנו. אנחנו כה זקוקים למשאבים, עד שאנחנו מוכנים לעשות הרבה דברים, גם אם איננו גאים בהם כלל וכלל, על מנת לקבל עוד כמה גרושים. זאת מציאות עגומה שהרבה עמותות חיות בה, ומכאן הבחירה הכואבת להשתתף בתחרות".
ומעמותה אחרת כתבו לי כך: "שהבנק ימצא דרך יותר ראויה להעביר את תרומותיו, מבלי להשפיל אותנו ויותר גרוע להמאיס אותנו על החברים והתומכים שלנו. זה יהיה שירות חברתי נפלא".
באתר הפרויקט עצמו היטיבה להתבטא הגולשת maayanfu: "הפרויקט הזה הוא עלבון לחברה הישראלית, שהפכה להיות חברה של נדבנים עשירים שמחלקים פירורים, ולקבצנים שמתחננים לתרומה ככל שהם מצליחים להציג את עצמם כמסכנים יותר".
סחרור של עשיית "לייקים"
תרבות התרומות בישראל היא ממילא קלוקלת ברובה. בישראל תורמים מעט יחסית לעולם המערבי, ורצים לספר לחבר'ה. מתן בסתר היא מעלה שנשתכחה מזמן, ודווקא התורמים הידועים יותר, אלה שדאגו לשמן את תרומותיהם במערכת יחסי ציבור יקרה, כלל אינם תורמים מכיסם, אלא מכיסנו. לא, חלילה, כמו ביל גייטס או וורן באפט שתורמים מכיסם הפרטי - אלא מחשבונן של החברות שרק נשלטות על-ידיהם, לפעמים באחוזים מעטים, כך שאת מירב התרומה נותן הציבור שחסכונותיו מושקעים בחברות האלה.
אבל הפרויקט של בנק לאומי טיפס לשיא חדש של טעם רע. לא סתם יחסי ציבור, אלא זירת גלדיאטורים שבה העמותות אמורות להתחנן בפומבי לתרומה. מילא אם היה מדובר בהון-תועפות, אפשר היה עוד לומר שההשפלה משתלמת. אבל העלות הכרוכה בקמפיין, והמאמץ הארגוני הנדרש הן מצד הבנק אך בעיקר מצד העמותות - גרמו לכך שכסף רב הושלך על קמפיין שכל-כולו קודש להאדרת שמו של הבנק, ואין דבר בינו ובין דאגה לקהילה.
140 עמותות עניות עם תקציב נמוך מ-5 מיליון שקל יכלו להתמודד בפרויקט. זועק לשמיים חוסר ההגינות שבשעבודן להפקת סרטונים, שככל שיהיו יקרים ומושקעים יותר - כך מן הסתם יגדלו סיכוייהן לתרומה.
שיטוט באתר הפרויקט לימד כי אכן במקרים רבים לא היו אלה סרטוני וידיאו ביתיים, ובדף הפייסבוק של הבנק כבר פרסמו את עצמם - איך לא - מי שהציעו לעמותות את שירותי ההפקה שלהם תמורת תשלום. עובדי העמותות ותומכיהן כבר נכנסו בעל-כורחם לסחרור של עשיית "לייקים".
הרווח הנקי של בנק לאומי לשנת 2010 עמד על 2.38 מיליארד שקל. עם סכומים יפים כאלה, יכול היה הבנק להרשות לעצמו לחלק את התרומה הזעומה הזאת לעמותות שעושות עבודה קשה ומסורה בלי להציק להן, ובלי לאלץ אותן לכשכש בזנבן כדי לקבל פירורים.
הכותבת היא יו"ר מפלגת העבודה.
■ רוצים לקרוא דעה הפוכה? אדם שוב - 2 מיליון צופים, מיליון סיבות טובות