בקשתו של יוסי מימן, לדחות בשנתיים את תשלומי הקרן על אגרות החוב של אמפל , מצטרפת לשמיטת החובות המסתמנת של בן דב בטאו , ולהצעתו של יצחק תשובה, שמנסה להתחמק מהחזר החובות של דלק נדל"ן . תופעת הסדרי החוב, שהייתה נדירה מאוד בישראל, הופכת בזמן האחרון לתופעה נפוצה.
איך הגענו למצב הזה? יש הטוענים כי האחריות למצב מוטלת על ה"טייקונים", שלקחו הלוואות שלא ניתן להחזירן, משכו את הכסף כדיבידנדים באמצעות מניפולציות חשבונאיות, ועכשיו הם מתנערים מאחריותם לחובות. לעומתם יש הטוענים כי האחריות למצב מוטלת על המלווים, קופות הגמל והנאמנות, שקנו אגרות חוב נטולות ערבויות מוחשיות, לא פיקחו על מצב החברות, ואינם פועלים על מנת לכפות את החזרת החובות. הטענה המקוממת מכולם, היא כי פשיטות רגל והסדרי חוב הם חלק אינטגרלי של מהלך העסקים הרגיל, והם גזירת גורל מחזורית שחייבים להשלים עם קיומה.
האמת אחרת לחלוטין. האחריות למצב אינה מוטלת על השחקנים המשחקים על-פי הכללים, אלא על מי שקבע את הכללים. האיש שקבע את הכללים, ואחראי יותר מכל אדם אחר למצב הנוכחי הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו. נתניהו הוא ההוגה, המתכנן והמבצע של שוק ההון שצמח פה בשנים האחרונות.
הצעד הראשון של נתניהו היה הלאמת קרנות הפנסיה, ומכירתן לחברות הביטוח. לפני כשמונה שנים, ב-4 באוגוסט 2003, בתיקון מס' 3 לתקנות מס הכנסה, שלח שר האוצר לשעבר, בנימין נתניהו, באופן חד-צדדי, את חסכונות הפנסיה שלנו אל שוק ההון. בהינף קולמוס יהיר, נשלחו 20% מנכסי החוסכים בקרנות הוותיקות ו-70% מנכסי החוסכים בקרנות הפנסיה החדשות, אל שוק ההון המתהווה.
במשך כל השנים הבאות, הוזרמו החסכונות החדשים בקרנות הפנסיה וכל אגרות החוב הייעודיות, שהגיעו לפירעונן, כביקושים לשוק ההון. הסכנות הגלומות במהלך זה לחסכונות של האזרח, לא נסתרו מעיני המומחים. בשולי דוח היציבות הפיננסית לשנת 2004, של בנק ישראל, נכתבה מפורשות אזהרה מפני הסיכונים בחשיפת החיסכון ארוך הטווח לתנודות השוק, ולסכנה שבמתן אשראי ללא בקרה. שר האוצר בחר להתעלם מאזהרה זו, ואף החריף את המצב.
הצעד הגדול השני היה יישום המלצות ועדת בכר. המלצות אלה, שחייבו את הבנקים למכור את ניהול קרנות הגמל והנאמנות שלהם לגופים אחרים, גרם לשחרור רסן ההשקעה של הגופים המוסדיים החדשים. ניהול סיכוני אשראי, שהינו חלק אורגני מהתרבות הארגונית של הבנקים, אבד כמעט לגמרי במעבר הזה, ולא הוחלף בשום מערכת בקרה חדשה. חברות הדירוג שימשו תחליף חלש לניהול סיכונים מושכל, המבוסס על היכרות אינטימית של הבנקאי עם הלווה, מערך ערבויות הולם וריבית מתואמת סיכון.
להעשיר את המקורבים
נטישה זו של שוק ההון מרגולציה, שתפקידה להגן על החוסכים, אינה מקרית. השקפתו של נתניהו, הניבטת ממעשיו, ועוד יותר ממחדליו, היא כי הממשלה רק מפריעה למהלך התקין של הפעילות העסקית. זאת ועוד.
על-פי השקפה זו, הרי הצורה הטובה ביותר לתקן את השווקים, היא כי השווקים יתקנו את עצמם - ללא התערבות. למרבה הפליאה, לקונספציה התיאורטית הזו אין שום בסיס אמפירי, והיא מבוססת על אמונה מעין דתית בכוחות השוק.
אלא שכוחות השוק הלא-מבוקר, פועלים בעיקר כדי להעשיר את המקורבים ולעשוק את החוסכים. פתאום התברר, כי שוק ההון שצמח פה בשנים האחרונות, אינו רק מכשיר משוכלל לכאורה להקצאת משאבים, כפי שמציגים המודלים הכלכליים. במקום זה, שוק ההון הישראלי הוא מערכת שמאפשרת לבעלי השליטה למשוך משכורות עתק. הוא גם מערכת שמעשירה את מנהלי קופות הגמל והנאמנות, מאפשרת לגבות דמי ניהול חצופים, ומפרידה באופן אפקטיבי את החוסך הישראלי מהונו.
כלליו של שוק ההון הישראלי נקבעו על-ידי איזון אינטרסים. האינטרסים שנתניהו לקח בחשבון, הם האינטרסים של ההון. הצורך של הלווים הגדולים, לגייס עוד אשראי לצורך עסקיהם, והזכות של הקרנות לגבות דמי ניהול גבוהים. במערך רעיוני זה, לא הוקם אף גוף ולא קיים שום גורם, שתפקידו לדאוג לאיש המרכזי, שכספו מניע את כל התהליך והוא החוסך הקטן.
בהמולה הסובבת את תהליכי ה"תספורת" הרבים המתחוללים בשוק ההון הישראלי, ובמסגרת חילופי ההאשמות בין אלה שעורכים "תספורת", לבין אלה שעורכים להם "תספורת", כדאי שנזכור שהחסכונות שלנו הם השיער שנזרק לרצפה, ושהאיש שבנה את המספרה עדיין יושב על כיסא ראש הממשלה.
הכותב הוא דוקטורנט לכלכלה באוני' ת"א וראש מטה יו"ר מפלגת העבודה