הזמן הארוךעל-פי תורת היחסות של אלברט איינשטיין, זמן הוא דבר יחסי. כלומר, הוא תלוי במערכת ההתייחסות שבה הוא נמדד. החלטות הממשלה ושריה, מאשרות את תורתו של איינשטיין, אך משאירות אותנו, הציבור, במצב תמיהה מתמדת: האם ומתי מתכוונים הממשלה, שריה ובכיריה למלא את התחייבויותיהם, שעליהן הודיעו לציבור או לבג"ץ.
שר התחבורה, ישראל כץ, הודיע בהחלטיות לפני תשעה חודשים, באפריל 2011, שאם לא תוצג תוך ארבעה חודשים (דהיינו, עד אוגוסט 2011) תוכנית מקיפה לפתרון בעיית הבטיחות ברכבת, ולא ייפתרו בעיות הניהול וסכסוכי העבודה בה, הוא יסגור את רכבת ישראל.
בעיות הבטיחות ממשיכות להחריף, עם מצבי כמעט-תאונות ושריפת בלמים, העובדים שובתים כל שני וחמישי, אך הרכבת לא נסגרת, אלא בימים שעובדיה מחליטים על כך.
בעניין פינוי מאחזים שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית, הודיעה המדינה לבג"ץ יותר מפעם אחת כי תפנה את המאחזים האמורים. ב-7.3.11 הגישו מזכיר הממשלה, צבי האוזר, ועוזר שר הביטחון, אורן ברושי, תצהיר לבג"ץ, שלפיו המאחזים שהוקמו על קרקע פלסטינית פרטית, יפונו עד סוף 2011, בהם מעלה רחבעם, גבעת אסף, גבעת הרואה ועוד. דבר לא נעשה, וכדברי בג"ץ עתה: "על המדינה לכבד את ההתחייבויות שקיבלה...לא ניתן יהיה בעניין זה להמשיך בדחייה עד אין קץ".
נראה, כי הממשלה לא תתרשם, ותאמץ את אחת מהצעות החוק שיאפשרו החרמת קרקעות פרטיות, בניגוד לדין הבינלאומי.
ביום 18.5.11 הודיע ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כי הוקם (לשון עבר) מטה סייבר רב-תחומי: תחום ההגנה, תחום הפיתוח התעשייתי ותחום הפיתוח האקדמי.
נכון לעכשיו התבטאה הקמת המטה במינוי מנהל, אך לא נעשתה שום פעולה ממשית נוספת, ועל כך יעיד ההאקר הסעודי, שעייף מלהמתין למטה שהקים נתניהו, ופרץ בינתיים למאגרי כרטיסי האשראי ולעוד אתרים בישראל.
לאחר ששר המשפטים, יעקב נאמן, נתפס כאינו אומר אמת, כאילו נפסלו מועמדות לוועדת טירקל על-ידי היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, ובעקבות העתירות לבג"ץ בנושא צירוף אישה לוועדה, הוא הודיע לממשלה באוגוסט 2010 (לפני כשנה וחצי), כי אין מקום למנות אישה לוועדה מטעמי יעילות; לדבריו, הודיע יו"ר הוועדה שהוועדה סיימה לשמוע עדויות ראשיות, ויש חשיבות מיוחדת לסיום מהיר ככל האפשר של עבודתה.
אישה לא צורפה לוועדה, בניגוד לחוק, אך למרות זאת הסיום המהיר לא התרחש, ודוח הוועדה, שמונתה ביוני 2010, טרם הוגש.
היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, הגם שהתמנה לתפקידו בהמלצת שר החוץ, אביגדור ליברמן, ואף ייצג כעו"ד פרטי איל הון שהיה קשור לפרשת ליברמן, לא פסל עצמו מקבלת החלטה לגביו. וינשטיין הודיע כבר במארס 2010 (לפני שנתיים כמעט), כי יחליט בעניין תוך חודשים ספורים. באוקטובר 2010 התבטא היועמ"ש, כי אין מנוס מהגשת כתב אישום נגד ליברמן. באפריל 2011 הודיע וינשטיין כי הוחלט להאשים את שר החוץ בהלבנת הון, קבלת דבר במרמה, הפרת אמונים ובהטרדת עד. היום, בינואר 2012, טרם הוגש כתב אישום.
הטיפול בפרשה נמשך כבר 12 שנים, מתוכן תרם וינשטיין כבר שנתיים. אין מקום במדינה מתוקנת לטיפול משפטי כזה, ולעינויי דין שאינם כתובים בספר החוקים. הפגיעה המתמשכת היא בראש ובראשונה בליברמן, אך גם בציבור כולו, בעת ששר החוץ של מדינת ישראל חשוד בפלילים תקופה כה ארוכה.
האמור מהווה מדגם קטן המתאר את הגמישות המופלאה שסיגלו לעצמם ראשי המדינה, בקביעת פערי הזמן לביצוע (או להתחמקות מביצוע) התחייבויותיהם. הממשלה מאששת את תורתו של איינשטיין יותר מכל ניסוי מדעי אחר. הזמן הוא אכן יחסי.
