יום שבו עלה עם משפחתו ממרוקו לישראל, כשהיה בן 11, הפך פרופ' אשר אלחיאני לאדם חולם. לא אחד שחי בפנטזיות, אלא אדם שחולם חלומות פרקטיים, אדם שמנסה לחיות את העתיד שלו. זה היה ב-1963, בנמל התעופה בן-גוריון, כשהנער הצעיר מצא את עצמו בתפקיד הפה של ההורים שלא ידעו מילה בעברית. הם ירדו ב-4 בבוקר מהמטוס, בחושך ובבלבול מוחלט, והפקיד הממשלתי שאל איפה הם רוצים לגור. הילד תרגם לאביו את השאלה. "תבקש מקום שיש בו פרנסה", אמר האב, "בחיפה". "חצי שעה מחיפה זה בסדר?", מלמל הפקיד באדישות, ושלח אותם לבאר-שבע. "ואז הפכתי להיות כותב הבקשות של המשפחה", מחייך אלחיאני חיוך שגם אחרי הרבה שנים והרבה הישגים נשאר בו שמץ עצבות. "כתבתי לכל מי שאפשר היה כדי שייתנו לנו לעבור משם. רק אחרי חמש שנים זה הצליח".
בהמשך, החלומות הפרקטיים הביאו אותו לעזיבת הישיבה בניגוד לרצון הוריו, בחיפוש אחר חינוך טוב יותר. הוא לא דיבר איתם 3 חודשים, עד שהסכימו לחתום על המעבר לבית-ספר ממלכתי, שם שיבצו אותו עם ילדים צעירים ממנו בשנה, בטענה שעולה חדש יתקשה להשתלב בחברת בני גילו. הוא לא הסכים לוותר, ובכל פעם שהמורה שאל שאלה הוא ענה. גם כשלא פנו אליו במשך חודש, הוא עשה בליץ של ידע על סגל המורים, אף שלא היו לו ספרים ומחברות, כי להורים לא היה כסף כדי לרכוש אותם, עד שנכנעו והעלוהו אל שכבת בני גילו. אותה דבקות גרמה לו לחפש בית ספר טוב יותר, ועזרה לו להתקבל לפנימיית בויאר היוקרתית בירושלים, שפתחה בפניו דלת לעולמות הרפואה והאקדמיה.
כשקיבל את ההצעה להתמודד על ניהול קופת חולים מאוחדת, אחרי שניהל במשך שש שנים את בית החולים מאיר, הוא לא נרתע מהקופה החבולה, שספגה חבטות קשות ממבקר המדינה על רקע התנהלות שערורייתית של ההנהלה הקודמת (עוד על כך בהמשך). "כאיש חולם שאלתי את עצמי מה יקרה אם אעמוד בראש הפירמידה ואוכל להשפיע על איך מדברים עם החולים, על התפיסה הכוללת של טיפול בחולים. אמרתי לעצמי שיש פה הזדמנות אישית ואתגר לאומי. אבל כששמעתי שאחד המתמודדים האחרים הוא ד"ר יאיר בירנבאום, בכיר בהדסה שהיה מעורב בפרשת האם המרעיבה ושהופעל לחץ שלא למנות אותו בגלל הפרשה, התקשרתי אליו ואמרתי לו, 'אם לא תיבחר בגלל זה, אני מסיר את מועמדותי מיד'. עד שעה לפני ההחלטה הסופית, שמונה דירקטורים בקופה מתוך תשעה היו בעדו. מה ששינה את המצב היה הראיון האישי. הצלחתי לשכנע אותם שאני שוחה בחומר עוד מאז שהייתי אח, רופא בבית חולים, בקהילה, במושב ובקיבוץ. ידעתי שהתפקיד לא יהיה פשוט, כי הקופה הייתה אחרי טראומה ובמצב קשה. אבל אני אדם אופטימי. אין לי ספק שבתוך שנה מאוחדת תהיה הקופה הטובה בארץ".
העידן שאחרי המאכערים
אלחיאני נכנס לתפקיד מנכ"ל מאוחדת בתחילת הקיץ האחרון. זה קרה אחרי דוח חסר תקדים בחומרתו של מבקר המדינה, שזעזע את מערכת הבריאות; הדוח חשף נורמות ניהוליות מושחתות של בכירי הקופה, המנכ"ל דאז שמואל מועלם (שאולץ להתפטר) וקודמו בתפקיד עוזי סלנט. נוסף על מכרזים שמנים לספקים של הקופה שהעסיקו קרובי משפחה של בכירי הקופה, תרופות יקרות מחוץ לסל שניתנו לאנשי שלומם, ומתנות בשווי מאות אלפי שקלים שחולקו לגורמים שונים על חשבון חברי הקופה, כיכבו בדוח ה"מאכערים" - או כפי שקראו להם רשמית במאוחדת: המשווקים. אלה קיבלו מהקופה, בדרכים לא דרכים, מאות אלפי שקלים בשנה שהצטברו לסכום כולל של עשרות מיליונים, תמורת העברה מסיבית ובלתי חוקית של מבוטחים אל הקופה. השיטה הזו עבדה בעיקר במגזרים החרדי והערבי, שמאופיינים ב"חמולתיות" שמקילה העברה מסיבית של מבוטחים, וחשוב מזה - בריבוי ילדים. ילדים, יש להסביר, עולים לקופות החולים הרבה פחות בהשוואה לתשלום שהן מקבלות עבורם מתקבולי ביטוח הבריאות הממלכתי. בראיון למגזיןG לפני כשנתיים הודה מנכ"ל הקופה הקודם, שמואל מועלם, כי הוא מתקשה להיפטר מהמאכערים: "גם אם אתה רוצה לזרוק משווק, אתה לא יכול לעשות את זה מהי ום להיום. אני דוגל בכך שתמיד צריך לגמור בטוב - הרי בסופו של דבר הוא יתנקם בך".
שנתיים אחרי אותו ראיון, וכשנה לאחר פרסום הדוח החמור של המבקר, אלחיאני מתקשה להבטיח באופן מפורש שאין יותר מאכערים במאוחדת. "אולי יש דברים נסתרים גם מעיניי, אבל למיטב ידיעתי אין היום מאכערים", הוא אומר, וחושף פרט שבשפת מערכת הבריאות הוא סוג של רעידת אדמה: "אפילו שזה עשה נזק לקופה, כי היא לא גדלה ב-2011 במספר המבוטחים". רוצה לומר: הלכו המאכערים - הקופה הפסיקה לצמוח.
אז הקופות כבר לא נלחמות על המאכערים ועל מסות המבוטחים שהם יודעים לספק?
"המאבק על המבוטחים הפך למאבק על רופאים, בעיקר באותם מגזרים של חרדים וערבים. רופא יכול להביא במגזרים האלה, שמאופיינים כצייתנים, אלפי אנשים. אז אם רופא ילדים עלה לנו עד היום 15 אלף שקל בחודש לצורך העניין, עכשיו הוא עולה 30 אלף שקל בחודש".
בוא נחזור לרגע לדוח המבקר. הממצאים לא הבהילו אותך?
"מבחינתי הוא היה אוצר. המבקר עשה לי אבחון מהיר וזריז לבעיות שרובן מאפיינות ארגון שצמח מהר מאוד, מהר מדי אפילו, משישים אלף מבוטחים עד למיליון ומאה, וזאת מבלי לעשות את השינויים ואת ההתאמות הנדרשות".
מבקר המדינה גילה שהרוקח, שהיה ממונה על תקציב רכש של יותר מחצי מליארד שקלים, לא רק שניהל בית מרקחת פרטי, אלא גם העסיק בו רוקחים של הקופה וסיפק לבכיר בקופה תרופות יקרות שאינן בסל התרופות.
מה קרה עם הרוקח הראשי שכיכב בדוח?
"חילקנו את התפקיד לשלוש פונקציות: הרוקח הראשי עוסק רק ברוקחות ובמדיניות. רוקח נוסף אחראי על ניהול בתי המרקחת, והשלישי על הרכש, כך שאין סיכוי שדברים כאלה יקרו שוב. הפרדתי לחלוטין בין הרכש ללוגיסטיקה".
נושא אחר בדוח היו הכנסים ומימונם. בזמנו מימנו אותם חברות תרופות, דבר מנוגד לנוהלי משרד הבריאות.
"אני כבר אחרי ארגון של כמה כנסים, הממומנים ברובם על-ידי מאוחדת, ואני מחמיר. אני מקפיד שמי שמוזמן לכנס הוא רק מי שקשור אליו באופן ישיר. כשיש כנסים מדעיים, אנחנו מגייסים חסויות לפי כללי משרד הבריאות".
ומה לגבי נסיעות מופרזות ובזבזניות לחו"ל?
"מאז שאני פה אין נסיעות לחו"ל. הכנסנו נוהל נסיעות לחו"ל, על-פי נוהל של נציבות שירות המדינה".
עוד חלק בדוח, כמו גם בדיווחים התקופתיים של הממונה על השכר, הוקדש לשכר הבכירים המופרז בקופה.
"רוב הבכירים ששכרם היה מופרז כבר לא נמצאים כאן, והאחרונים פורשים. החלפנו את כל השדרה הניהולית והשכר מפוקח על-ידי הממונה על השכר באוצר, כפי שנדרש משנת 2008, כאשר המשכורות נכנסו לפיקוח.
"ביצעתי הפחתות שכר, ולא תמיד לשביעות רצונם של אותם אנשים. המטה שלנו יהיה יותר מותאם לקופה של מיליון ומאה אלף מבוטחים, לעומת מה שהיה קודם. הוא יעלה גם הרבה פחות בסופו של דבר, כי מדובר בקיצוצים של עשרות אחוזים. הרעיון הוא להכניס שכל והוגנות לשכר".
התקופה הקשה שעברה הקופה קיבלה ביטוי גם בשורה התחתונה: אחרי שנים מספר של איזון תקציבי, סיימה מאוחדת את שנת 2010, כמו יתר הקופות, בגירעון. מה שהסתכם ב-14 מיליון שקלים ב-2010, צפוי, לפי הערכות של משרד הבריאות, לזנק ב-2011 לסכום של יותר מ-200 מיליון שקלים. בעיני אלחיאני הכתובת ברורה מאוד: "משרד האוצר הצליח סוף-סוף, ועכשיו כל הקופות בגירעון. הוא הצליח להחזיק את מערכת הבריאות על אש קטנה במשך 17 שנה, בלי שום שינוי בהוצאה הלאומית לבריאות ותוך זינוק בהוצאה הפרטית, שעומדת כיום על 42%. זה כמו הסיפור על הסוס שבכל פעם הפחיתו לו קצת מהאוכל. אי-אפשר להמשיך במתווה הזה, שלפיו דורשים מאיתנו כל הזמן לתת ולתת, ומצד שני מורידים לנו מהתקציב. היום אין קשר בין ההוצאות של קופות החולים להכנסות שלהן. ולהתאים בין הכנסות להוצאות זה הדבר הבסיסי ביותר אפילו במשק בית".
אלחיאני אינו חוסך את שבטו גם ממשרד הבריאות, ומאשים אותו בהעדפה מכוונת של בתי החולים הממשלתיים על-פני קופות החולים. "למשרד הבריאות יש כפל כובעים; הוא הבעלים של בתי החולים הממשלתיים, אז הוא חייב לדאוג להם. אם עלה שכר הרופאים, למשל, אז מעדכנים את תעריפי האשפוז והקופה לא מפוצה על זה. כך נוצר תת-תקצוב של הקופות, פער של 4 מיליארד שקלים, שזה פער בלתי נתפס. המשרד צריך לדאוג גם לקופות, אבל בשנתיים האחרונות לא ראיתי שום תוספת לקהילה, רק תוספת של מיטות אשפוז לבתי החולים".
מאבק המתמחים
אל הרפואה הגיע אלחיאני אחרי שבעת שירותו בצנחנים שימש ככוח עזר לרופאים, שדווקא ניסו לשכנע אותו לבחור במקצוע אחר. בגלל חוסר היכולת של ההורים, שבקושי כלכלו 13 ילדים, לעזור במימון לימודיו, בחר בהנדסת כימיה, בחירה שהחזיקה מעמד עד שנפתח בית הספר לרפואה בבאר-שבע. מכיוון שלא קיבל כמעט מלגות, הוא עבד במקביל כאח במחלקה הגריאטרית בסורוקה. עד היום, הוא מספר בחיוך, הוא יכול למסור בשבע בבוקר מחלקה מתוקתקת לביקור הרופאים.
את ההתמחות עשה ברפואת ילדים, ויחד עם כל בני מחזורו מהאוניברסיטה, שהחליטו לתרום שנה בעיירות פיתוח, ויצא לנתיבות. "בשנה ההיא שינינו את פני הרפואה בנגב. כשהסתיימה, קרא לי הדיקן ואמר שהוא רוצה שאלך לרפואת משפחה. נשארתי בנתיבות עשרים שנה. הקמתי את מערך רפואת המשפחה בנגב, חזון חלוצי שהפך למחלקה מפוארת".
את ענת, אשתו, מוזיקאית בתוכנית קרב ועולה מצרפת, הכיר בהרקדה שנערכה באולפן האקדמאים בערד. הם התחתנו, הולידו, ונסעו עם הילדים לבוסטון, שם למד לתואר שני במדיניות ציבורית בהרווארד בזכות מלגה שקיבל. כשחזר לארץ מונה לסגן מנהל סורוקה. ארבע שנים וחצי אחר כך ביקש ממנו מנכ"ל הכללית דאז, יצחק פטרבורג, להקים את מינהלת הביזור של הקופה - הפיכת מרפאות הכללית ליחידות עצמאיות - וניהל את מחוז המרכז. על הרפואה הקלינית לא הסכים אלחיאני לוותר. "עד לפני שנה עוד עבדתי בקליניקה. הייתי רופא כל הזמן. גם כשמוניתי למנהל מחוז ונאסר עליי לעבוד בסדירות כרופא, החלפתי רופאים שחלו או שיצאו לחופשה. גם אימא לא אהבה את העובדה שהפכתי למנהל. היא הייתה אומרת לי בכל הזדמנות, ''מה, נהיית פקיד?'. עד היום, הרגעים שאני הכי אוהב זה לשבת מול חולה, לשמוע את הבעיה שלו ולתת פתרון. החלום שלי היה, ועודנו, להיות קודם כול רופא. גם כשניהלתי את בית החולים מאיר, בתקופת ההפגזות על שדרות, נסעתי פעם בשבועיים להחליף את מנהל מרפאת כללית בעיר, כדי שתהיה לו קצת חופשה".
את בית החולים מאיר בכפר סבא קיבל לידיו אחרי שש שנים כמנהל בכללית, וניסה בכל כוחו לשנות את תדמיתו כבית חולים לקשישים. בין היתר, כדי לשפר את הקשר עם החולים, הקפיד על השתתפות המשפחות בביקורי הרופאים. בעת שביתת המתמחים, בסוף 2011, חודשים ספורים אחרי שאלחיאני עזב, נחשב מאיר לאחד המעוזים הבולטים של מאבקם. מלבד התפטרות קולקטיבית, המתמחים של מאיר היו הראשונים לאשפז את עצמם במיון ולשבות רעב בניסיון לעקוף את צווי המניעה. גם המתמחה שהעז לצעוק על השופט עמירם רבינוביץ' שדן בשביתה, ופוצץ את הדיון, הגיע ממאיר. במערכת הבריאות היו שטענו כי ללא הוואקום שהותיר אחריו אלחיאני, ספק אם מנהלי מחלקות במוסד הרפואי היו מרשים לעצמם לשלהב את המתמחים ולהציב אותם בחזית המאבק.
אלחיאני אינו קונה את הגרסה הזאת. להפך. הוא טוען שיש לו אפילו חלק בהתפרצות הזעם של המתמחים, וממעיט בחלקם של הרופאים הבכירים כמי שהניעו לכאורה את המאבק מאחורי הקלעים. "הייתה לי תרומה למאבק הזה", הוא מצהיר. "נתתי במה למתמחים, ופגשתי אותם אחת לחודש. התחלתי לשמוע את השיח הזה כמה שנים לפני ההתפרצות, כך שלא הייתי מופתע. מאיר היה מוקד, כי מדובר אולי במעוז האחרון של רפואה ציבורית טובה, בלי קרן מחקרים או 'סו קולד' רפואה פרטית בצד. זה לא מחזה נדיר לראות שם מנהלי מחלקות שעושים ביקורי ערב, ולכן הרבה מאוד צעירים רוצים לעשות במאיר את ההתמחות. אני יודע שהרבה אנשים במערכת לא מסכימים איתי, אבל אני ראיתי במאבק הזה מתמחים שמדברים בשפה אחת, ומערכת שלמה שמסתכלת עליהם כאילו הם מדברים שפה אחרת לגמרי. ראיתי קבוצה של רופאים מאוד איכותיים, שאומרים לראשונה, 'זה שבחרנו ללמוד רפואה זה לא אומר שמגיע לנו עונש. אנחנו אוהבים את המקצוע הזה של הצלת חיים, אבל אל תשתמשו בזה נגדנו. מגיע לנו חיי משפחה, מגיע לנו להוציא את הילד מהגן".
אז איך אתה מסביר שבסופו של דבר הם לא דרשו לקצר את התורנויות, למשל, אלא בעיקר דרישות שכר ומענקים?
"אני לא חושב שהם דיברו בעיקר על הכסף; לפחות לא המתמחים שאני הכרתי. אצלי הם התלוננו שאין להם זמן למחקר, אז עזרתי להם עם המחקר. הם אמרו שיום חופשה לאחר תורנות זה לא באמת יום חופשה, כי הם הרי עבדו 24 שעות ברצף, ולכן הם מבקשים יום חופשה נוסף. השיח הזה היה בעיקר על האיזון בין החיים המקצועיים למשפחתיים. בדור שלי לא הכרנו תופעה כזאת שמתמחה רוצה ללכת הביתה בשעה ארבע, אז הכי קל להגיד 'אתם מפונקים'. אבל אפשר גם להסתכל על זה הפוך: שאנחנו בעצם היינו הפראיירים".
ובסוף, מענק של 60 אלף שקלים לכל מתמחה חיסל את המאבק הזה.
"הדרישה הבסיסית ביותר של הרופאים הייתה לשפר את שכר הבסיס, ולא את התוספות שאתה מקבל על עבודה נוספת. דווקא את זה לא תיקנו, אפילו שזה עיוות גדול. אחרי ארבע שביתות גדולות בעשורים האחרונים עדיין נשארנו באותה נקודה, וזה חבל. לכן מה שנגמר וסוכם עכשיו זה לא יותר מפתח לשביתה הבאה".
נדמה שהמאבק הבא מתחיל ממש עכשיו, כשהרופאים התחילו להתארגן לסירוב להחתים שעון נוכחות.
"אני לא חושב שנראה מאבק גדול סביב שעון הנוכחות, כי הרופאים הצעירים לא אוהבים את זה שהבכירים נעלמים להם בשעות הצהריים. הדרישה לשעון מאוד לגיטימית, ובמידה מסוימת הרופאים הביאו את זה על עצמם, כי השמועה על רופאים שבורחים היא לא ממש דבר הזוי. אבל אני מאמין גם שדבר גורר דבר: אילו היינו דואגים למשכורות טובות יותר בשעות הרגילות, יכולנו למנוע את הבריחה הזאת לפני הזמן".
אלחיאני מבין ללבם של המתמחים שהתקוממו נגד ההסכם שעליו חתמה ההסתדרות הרפואית, אולם מנגד הוא משבח את העובדה שלראשונה נחתם הסכם שמעניק תוספות שכר משמעותיות לרופאים בפריפריה, לצד מענקים גבוהים לרופאים צעירים שיעברו לפריפריה לתקופת ההתמחות. "זהו תיקון עוול שהיה צריך להיות מתוקן מזמן. במדינה שצמחה על צדק סוציאלי, יצרנו עם הזמן פערים, והתוצאה היא שיש קבוצות אוכלוסייה שבהן תמותת התינוקות גבוהה פי חמישה מקבוצות אחרות - דבר בלתי נתפס בעיניי", הוא אומר.
דווקא בגלל זה, הוא מאוד לא אהב את ההתבטאויות של רופאים בכירים מאזור המרכז, בין היתר כאלה שעבדו תחתיו בבית חולים מאיר, שטענו כי מענקים למי שיבצעו התמחות בפריפריה הם בזבוז כסף. לפי אותה טענה, מוטב שההתמחויות יבוצעו בבתי החולים הגדולים במרכז, ואלה "ישאילו" את המתמחים לכמה חודשים בפריפריה. "יש קצת התנשאות של המרכז על הפריפריה. אני מכיר כמה דוגמאות בארצות-הברית, של בתי חולים בפריפריה הרחוקה, לפעמים באמצע המדבר, שאליהם כל ארצות-הברית נוסעים לעבור ניתוח. אני מסכים שאנו מדינה בזבזנית שמקימים בה מרכזי לב בכל פינה במקום לרכז אותם בכמה בתי חולים. לא צריך לבזבז כל-כך הרבה משאבים. אבל להגיד שהכול צריך להיות במרכז? אם זה יקרה, לאט-לאט נהיה מדינת תל-אביב".
אשר אלחיאני
אישי: בן 60, תושב להבים, נשוי לענת ואב ל-4.
לימודים: בוגר המחזור הראשון בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון, מומחה ברפואת משפחה, תואר שני במינהל ציבורי מאוניברסיטת הרווארד. פרסם למעלה משבעים מאמרים מקצועיים בעיתונות הרפואית והמדעית
מסלול: ניהל מרפאה בנתיבות, הקים את מערך רפואת המשפחה בנגב, היה סגן מנהל סורוקה, ניהל את מינהלת הביזור של שירותי בריאות כללית, והיה מנהל מחוז ומנכ"ל בית החולים מאיר