מימן ושטיינמץ לא סופרים אתכםרב המשותף לאנשי העסקים יוסי מימן ובני שטיינמץ. שניהם עשו את הונם בעיקר בפעילויות במדינות שאינן מערביות, חסרות פיקוח ורגולציה של ממש, הנמצאות בתחתית סולם השחיתות הכלכלית בהשוואה בין-לאומית.
שניהם התעשרו עושר רב מאותן פעילויות. חברת סקורפיו נדל"ן, שבשליטת שטיינמץ, לא פרעה חובות לבעלי האג"ח, והגיעה להסדר תספורת של דחיית מאות מיליוני שקלים; גם בייטמן אחזקה שבשליטתו, הראתה ביצועים והחזרי חובות בלתי-מחמיאים.
אמפל , שבבעלותו של יוסי מימן, הודיעה, תוך כדי מו"מ עם בעלי האג"ח שלה, שאין בדעתה להחזיר את קרן האג"ח שלוותה מרוכשי אגרות החוב, וגם ערוץ 10, בו מימן בעל מניות מהותי, אינו עומד בהתחייבויותיו.
אם לבעלי האג"ח סיבות טובות שלא להיות מרוצים, אין זה המצב לגבי שני מגייסי החוב האמורים, שאינם ששים להיפרד מנכסיהם לטובת בעלי החוב. מימן עדיין אינו סופר את המשקיעים, ואת הודעתו באמצעות אמפל, שהחברה לא תשלם את תשלומי הקרן, העדיף לפרסם בבורסה דווקא בשפה האנגלית. לא זכור לנו שגיוס האג"ח התבצע בשפה זרה, בעיקר כשההודעה רלוונטית דווקא לשוק הישראלי, בו גויס האג"ח.
ייתכן שמימן סבור, שקשיי השפה יסתירו את כוונתו שלא לעמוד בהתחייבויותיו?
שטיינמץ, מצדו, ממשיך בגיוסים, ובימים אלה התבשרנו, כי הוא מתכנן הנפקה של מאות מיליוני שקלים בבורסה של הונג קונג. יש להניח שיעשה זאת באנגלית. טוב היה לו רשות ניירות ערך בישראל, או כול גוף אחר אשר ידרבנו לבו, יגלו את אוזנם של ראשי הבורסה בהונג קונג ושל המשקיעים הפוטנציאליים שם, כי יכולתו הגדולה של שטיינמץ מתבטאת בגיוס כספים, אך הוא חלש יותר בהחזרתם.
בחיבה היתרה לאי מתן גילוי הולם למשקיעים נדבק, ככל הנראה, גם נוחי דנקנר. אזהרת הרווח של חברת סלקום (שמשמעותה צפי לירידה חדה ברווחים), לא פורסמה במקום גלוי וזמין. החברה בחרה להסתיר את ההודעה בעמודים פנימיים, בתוך מלל המסתיר ומדלל אותה, ושאין לו כל קשר אליה. לדעת החברה, לא חלה עליה חובה חוקית לדווח, אך לאור המחאות בשוק ההון, היא נאלצה להוציא הודעה חדשה ומובנת. נזכיר, כי בעת שסלקום גייסה כספים, לא ראינו חיסכון בדיווחים, עם חובה חוקית ובלעדיה.
בכל אלה עלינו להיזכר כשתגענה לפתחנו ההנפקות החדשות, ואלה אכן כבר הגיעו; סלקום הודיעה על כוונתה לבצע גיוס אג"ח חדש של מאות מיליוני שקלים, וזאת דווקא בהודעה סדורה וברורה.
לדווח על הכספים הרדומים
עניין אחר, בו נמנעים גדולי המגייסים מלדווח לציבור, הינו סכומי הענק, השוכבים כאבן שאין לה הופכין, בחברות הביטוח ובבתי ההשקעות. על-פי ההערכות, ישנם בגופים אלה כספים רדומים של קופות גמל, קרנות פנסיה וביטוחי מנהלים בשווי מיליארדים רבים, שאינם נדרשים על-ידי בעליהם, והחברות גובות עליהם מאות מיליוני שקלים בשנה כדמי ניהול.
מדובר בנפטרים, משני כתובת, מחליפי מקומות עבודה, וסתם כאלה ששכחו שהפקידו כספם בחברת הביטוח או בבית ההשקעות. לחברות האלה יש, בדרך כלל, את כל הנתונים שיאפשרו חידוש הקשר עם החוסכים: שם וכתובת, תעודת זהות, מעביד אחרון, ובמקרים אחרים - הם יכולים לאפשר, למי שמחפש את כספו, להכניס את נתוניו לאתר החברה ולקבל דיווח, האם עומד שם כסף לזכותו. כל זאת לא נעשה, מטעמי חוסר כדאיות - מי החברה שתתנדב לוותר על הכנסה טובה וקלה כל-כך? לכן, רוב הכספים יישארו שם.
מי שמנסה לחפש את כספו באמצעות חברות שעיסוקן בכך (ציידי הפיקדונות), משלם להן נתח נכבד מהמגיע לו, מה עוד שהחברות בהן מופקד הכסף אינן משתפות תמיד פעולה.
טוב היה, לו חברי הכנסת היו מסיטים את מאמציהם מהצעות חוק כביטול חובת סימון מחירים, ומחייבים את החברות, בחוק, לדווח על הכספים הרדומים, לחפש את המפקידים, לאפשר לכל המעוניין למצוא את כספו בדרך קלה, ואולי להקים מערך משולב של כל הכספים האבודים שלנו. ספק אם יימצא הלוביסט שישכנעם לעשות כן.
הכותב הוא נציב מס הכנסה לשעבר
