לפני ימים מספר הסתיים בקול ענות חלושה עוד תיק צווארון לבן שהתחיל בקול תרועה רמה, כשרוב נאשמי פרשת הלבנת ההון בבנק הפועלים, בהם ארקדי גאידמק, הודו והורשעו בעבירות פעוטות וקיבלו עונשים קלים יחסית (מצבם של שני נאשמים לשעבר, רם לוי וקרן ללום, אפילו טוב יותר, כי בהסדר הטיעון הוסכם שהאישומים נגדם יימחקו).
סיבות רבות הביאו לכך שהמשפט הסתיים בדרך זו. אחת מהן - נקווה כי מדובר בסיבה המרכזית - היא שבמהלך שמיעת הראיות בתיק התבררו לפרקליטות עובדות שלא היו ידועות לה בעת הגשת כתב האישום.
סיבה נוספת הייתה שהנאשמים עתירי-הממון זכו לייצוג מצוין של כמה מהסנגורים הבכירים בארץ, בהם דוד ליבאי, נבות תל-צור, נוית נגב, פנחס רובין, איתן מעוז, ז'ק חן ומיכה פטמן. כך מוכח פעם אחר פעם כי בתחום הצווארון הלבן יש לזהות הסנגורים ולמעמדם השפעה רבה על האופן שבו מסתיימים המשפטים.
הסבר נוסף לכך שהפרקליטות הסכימה להגיע להסדרי טיעון בתיק נעוץ בחששה מתדמיתה התקשורתית והציבורית. העובדה ששני המשפטים הקודמים שעסקו בהלבנת הון בבנק הפועלים (הדסק הרוסי והדסק הצרפתי) הסתיימו בזיכויים שזכו לכותרות ראשיות, הרתיעה את הפרקליטות מפני הליכה עד הסוף גם בתיק זה.
העובדה שהפרקליטות מביאה בחשבון את האופן שבו ייראו פעולותיה בציבור היא חיובית, אבל רק כל עוד מדובר בשיקול משני במערכת השיקולים שהיא לוקחת. התקשורת, מצדה, צריכה לרסן את עצמה כאשר היא מסקרת משפטים פליליים, ולזכור כי זיכוי במשפט פלילי צריך להיחשב כחלק אינהרנטי מההליך - ולא כבן חורג לו.
מורשעי רשות המסים יצאו בזול
כשדומה היה שהכול כבר נאמר על פרשת המינויים ברשות המסים, באו בשבוע שעבר שופטי בית המשפט העליון, החמירו בעונשו של הנאשם יורם קארשי, והחזירו את הגלגל לימים שבהם פרצה הפרשה לראשונה.
"למקרא פרשת השחיתות המסועפת שמגולל כתב האישום שבו הודה קארשי, השימוש במונחים של 'חלום בלהות', 'צונאמי' ו'התפרקות והתרופפות השלטון' אינו נראה מוגזם", כתב השופט אליעזר ריבלין.
והשופט עוזי פוגלמן הוסיף: "קריאת כתב האישום שעל יסודו הורשע קארשי מגלה תמונה מסמרת שיער של השחתת מידות באחת היחידות הרגישות ביותר בשירות הציבורי".
הרטוריקה של שופטי בית המשפט העליון בפסק הדין, כמו גם קביעתם העקרונית כי קארשי צריך לשבת שנה תמימה במאסר, ולא רק 7 חודשים כפי שפסק בית המשפט המחוזי, מפזרת את הערפל והעמימות - שיצרו הסדרי הטיעון בתיק - מעל הפרשה ומעל משמעותה.
לאור פסק הדין של העליון בעניין קארשי לא ניתן עוד לטעון כי האופן שבו הסתיים משפט רשות המסים במחוזי היה ראוי, או שמוצה הדין עם הנאשמים.
שופטי העליון קבעו בבירור כי העונש שנגזר על קארשי במחוזי היה מקל מדי, וכן כי העונש של שנת מאסר שנגזר על ג'קי מצא במחוזי (שאותו כבר ריצה) היה מתון מדי. לדברי השופט ריבלין, "אין בידינו להתעלם מהעונש הקל שנגזר על מצא, עונש שלגביו כבר העיר בית משפט זה כי הוא מתון במידה המעוררת תהייה".
האמירות של שופטי בית המשפט העליון הן תשובה ניצחת לכל אלה שטענו כי הפרקליטות הגזימה בסופרלטיבים שהיא העניקה לפרשת המינויים ברשות המסים כשזו התגלתה. הביטויים שבהם משתמשים השופטים כעת אינם נופלים בחומרתם מאלה שבהם השתמשה הפרקליטות בתחילת הדרך. רק הענישה, גם אחרי התיקון לחומרה בעליון, עדיין מחווירה לעומת הרטוריקה.