(הערת מערכת: המכתב להלן נשלח לאתר "גלובס" היום (ה') בצהריים. הוא מובא כאן כלשונו).
כמו כל תלמידיו בעבר ובהווה של מנדי, הוכיתי בתדהמה כשנודע לי דבר מותו. לא מעניין אותי כלל אם השמועות שהופצו נכונות, מבחינתי מנדי מת מלב שבור.
בשבילי מנדי היה מרצה מרתק, סוחף, בעל ידע פנומינלי, אנרגיות עצומות ואופטימיות. כל מה שאני יודעת על שוק ההון למדתי ממנו, אבל למדתי בעיקר להיזהר ולא לעשות שטויות. כמה פעמים הזהיר אותנו מנדי בשיעור לא להשקיע את "הכסף של הפנסיה, הבר-מצווה או החתונה". למדתי אצלו לפני 7 שנים ואני זוכרת מצוין את ההדרכות שלו. לאורך השנים הגעתי למפגשים אקראיים במכללת מגמות ותמיד הייתה לו אותה גישה: לא להיבהל ולא לעשות : ניהול סיכונים מחושב.
בשיא המשבר של 2008 הייתי נכנסת מידי יום לאתר של מגמות כדי לקרוא את הטיפ היומי. בניגוד לכותרות העיתונים המתלהמות, מנדי הרגיע אותנו והדריך מה לעשות ובעיקר, מה לא לעשות. מסתבר שהתלמידים שהקשיבו אז לעצותיו גרפו רווחים ניכרים. בשנה שאחרי כן הוקם מועדון המשקיעים, שהשקיע בין היתר בחברת דוריאה. משקיעים שהיו רגילים להרוויח הפסידו - חלקם לא היו מוכנים לקבל זאת.
בניגוד לאחרים, ועם אחזקה של 15% בחברה, נלחם מנדי בשביל המשקיעים, ביקש את עזרת בית המשפט - ולא קיבל. האם החובות של דוריאה גבוהים יותר משל נוחי דנקנר, תשובה או בן דוב? בוודאי שלא. איך ייתכן שבתי המשפט מאשרים בקלות פעולות "תספורת" הכוללות קיזוז של 40% ומעלה מחובם של בעלי האג"ח ופה לא נתנו אישור אפילו למניעת פירוק החברה?
מנדי האמין שהמשך הפעלת החברה יאפשר לשלם את חובותיה. הוא כתב על כך באתר מגמות, הוא נלחם בשביל זה. האם הוא ביקש להתחמק מתשלום חובות? לא. האם הוא יכול היה להנפיק מניות, כמו נוחי דנקנר אתמול, בשווי של 250 מיליון כדי לשלם חובות? לא.
לא, כי הוא לא היה טייקון.
לא, כי היה לו לב ישר ורך והיה אכפת לו מן המשקיעים.
לא, כי דוריאה היא חברה קטנה יחסית ולא תאגיד-על.
לא, כי הוא לא חשב שהציבור חייב לו כלום, להיפך, הוא חשב שהוא חייב לציבור המשקיעים, שהאמין בו.
לא, כי הוא לא יכול היה לשחק במספרים והוא לא העביר כספים במעלה הפירמידה המסועפת שלו.
מותו של מנדי מאיר את העובדה כי הסדרי החוב באג"חים דינם להיעלם מן העולם. כי בעלי החוב, בעלי ההון, צריכים למשכן את הונם הפרטי כדי לשלם לבעלי האג"ח את מלוא החוב. הרי בעלי עסקים קטנים ובינוניים נדרשים לשלם את מלוא חובם, אז למה בעלי הון לא?
בעל עסק קטן שחייב כסף לספק שלו ואינו משלם, ייתבע בבית המשפט וישלם הכל, כולל ריבית. בעל עסק קטן שחייב למס הכנסה 5,000 שקל ישלם הכל עם ריבית והצמדה לאחר עיקולים על החשבון ועל הרכב, תוך חודשיים-שלושה מיום ההתראה על החוב.
קראתי אתמול כי "מס הכנסה מנהל מגעים עם בני שטיינמץ לגבי החוב שלו". מנהל מגעים? עם עבריין לכאורה? לא מטיל עיקולים? לא מוציא צו מאסר? למה רשות המיסים לא מנהלת מגעים עם הספרית, ש"נתפסה" בחודש דצמבר 2011 מעלימה תקבול בסך 150 שקל, שקבלה עבור תספורת (אמיתית) שעשתה זה עתה?
יש "תספורת" ויש תספורת.
בימים אלו, כשמדברים על "שנאת טייקונים", צריך להבין שזה בסך הכל תירוץ לא לטפל באי-השיוויון ההולך וגדל בין בעלי ההון לבין עסקים קטנים ובינוניים ומשקי הבית הפרטיים. איך ייתכן שבעלי עסקים קטנים-בינוניים כמו מנדי יידרשו לשלם באופן מיידי את כל החובות שלהם, כולל ריביות והצמדות והטלת סנקציות?
לעומתם, בעלי ההון לא ישלמו, פעם אחר פעם, ורק ימשיכו לצבור הון, כשהציבור נאלץ לשלם את חובותיהם, כשהמוסדיים בוחרים על גבו הכפוף, להסכים להסדרים מבישים?
"תספורת" היא מילה חביבה שנועדה להסתיר את העובדה שתשובה, לבייב, בן דב ואחרים דורשים מהציבור שיוותר להם על החוב, אחרי שהציבור הילווה להם כסף לפני שנים, כשנזקקו לו. בעלי ההון חושבים שהציבור חייב להם, אחרת התאגיד שלהן יתרסק.
אני מציעה לתת לתאגידים להתרסק, אם המחיר הוא הון הציבור. יפוטרו עובדים, נכון, אז מה? מי אמר שמקום עבודה שווה יותר ממאות מיליוני שקלים מהונו של הציבור כולו? זה טיעון פופוליסטי.
ומה קורה עם עסקים קטנים ובינוניים שנסגרים, כי לא מסכימים אפילו לתת להם הזדמנות להשתקם, כמו שמנדי ביקש עבור דוריאה? האם כשאותם עסקים נסגרים, אנשים אינם מאבדים מקומות עבודה? אי השיוויון בין עניים לעשירים רק גדל. השוויון צריך להתחיל במגזר העסקי, בשיוויון בין עסקים קטנים ובינוניים לבין תאגידי ענק.
נכון להיום יש אפליה בולטת בבתי המשפט, אצל המוסדיים, בבנקים וברשויות המיסים. לקוח שלי קיבל אתמול מכתב שרשות המיסים שלחה לו: 1660 שקל קנס על הגשת דוח ניכויים באיחור של שלושה חודשים. גובה התשלום שעוכב (אך שולם) למס הכנסה: 3,700 שקל.
אני פונה לרשות המיסים להתחיל לנהל מגעים עם הלקוח שלי (הפרטים שמורים אצלי). אני יודעת שאם תוך חודש-חודשיים הוא לא ישלם את הקנס, יוטל עיקול על חשבונותיו, והכסף ייגבה ממנו.
נפתלי מנדלוביץ', מנדי, הוא קרבן של המערכת האי-שיוויונית הזו. הלב שלו לא עמד בהחלטת בית המשפט. למנדי לא הייתה סוללת לוביסטים או עורכי דין השווים מיליונים. מנדי מת כי המערכת לא הייתה קשובה, כי המערכת מפלה, כי המערכת שבויה בהנחות יסוד שגויות.
השאלה היא עד מתי ימשיכו בעלי העסקים הקטנים-בינוניים לשתוק? עד מתי ימשיך הציבור להשתתף בהצגה הגדולה הזו, בה ישנם קומץ בעלי הון שהם, לכאורה, פרנסי הציבור? הציבור צריך להבין שלא בעלי ההון מפרנסים אותו, אלא, להיפך, הציבור הוא שמפרנס את בעלי ההון, בהסכמה שלו להסדרי החוב ובויתור על הונו, אותו צבר בעבודה קשה לאורך שנים.
בינתיים קמה ועדת ריכוזיות וכותרות העיתונים צעקו והראו את הלווים הגדולים במשק, ובראשם, נוחי דנקנר, אותו נוחי שרק אתמול הנפיק שוב מניות. כשהציבור יבין שנוחי דנקנר ותשובה ולבייב ואריסון ואחרים לא יכולים בלעדיו, הוא יוכל לקום באמת ולפעול. עד אז, ימשיכו "המוסדיים" להתחבא מאחורי האנונימיות שלהם ולשחק בכספי הציבור בחוסר האחריות שאפיין אותם בעשור האחרון.
■ הכותבת הינה מרצה במכון טכנולוגי חולון HIT ועוסקת בייעוץ לעסקים