לא פשוט להתייצב לימין חברה כמו שידורי קשת. זה קרוב ל-20 שנה עסוקה החברה הזו, שקיבלה לידיה משאב ציבורי ראשון במעלה בדמות תדרי שידור בערוץ מרכזי, בדרדור המרחב התרבותי של הציבור. לא כמטרה בפני עצמה, חלילה, רק כתוצר לוואי לתכלית העיקרית, שהיא השאת רווחים.
תוצאות לוואי נוספות: רמיסת מתחרים, כיפוף רגולטורים ופוליטיקאים, האדרת סלבריטאים, עידוד תרבות הצריכה וטמטום מתמשך של הצופים. בכל פעם ש-40% מתושבי המדינה מבלים שעתיים מול המרקע במעקב אחרי פותנה - אלה שעתיים שבהן הם כבר לא יקראו גתה, לא יעזרו לילד עם השיעורים ולא יעשו משהו עם החיים שלהם.
והנה סערה. סער שיינפיין, ממשתתפי "האח הגדול" לפני שנתיים, תובע 2.5 מיליון שקל מקופרמן הפקות וד"ר אילן רבינוביץ'. כתבת ענק ב"ידיעות אחרונות" מתחפשת לתחקיר וחושפת את מה שכבר שודר בקשת לפני שנה - שהמשתתפים קיבלו טיפול תרופתי מפסיכיאטר בעת שהותם במצודה הסגורה.
המהלך של שיינפיין ברור: כמו כל משתתף אחר בתוכנית, גם הוא חתום על חוזה המעניק לחברת ההפקה שליטה על הקריירה התקשורתית שלו במשך שנים אחדות לאחר צאתו מהבית. על החוזה הוא חתם טרם כניסתו לבית, כשהוא משוחרר מהשפעה של כדורים כלשהם, ככל הידוע. הראיון ב"ידיעות אחרונות" הוא אפוא חלק מקמפיין פרטי שלו, כמו זמר המוציא תקליט - רק שבמקרה זה, לפני הגשת תביעה לבית המשפט.
גם את המהלך של "ידיעות אחרונות" אין קושי מיוחד לפענח. בין העיתון לזכיינית מתחולל מאבק כלכלי עז, ובמסגרתו פועל העיתון ככל יכולתו להזיק לקשת באמצעות פרסומים שליליים.
הקמפיין של שיינפיין נפל לידיהם כפרי בשל והוכיח כי כש"ידיעות" רוצים, אין נושא שלא יכול להפוך לפרשה תקשורתית מהדהדת, מלווה בכל סממני הסטטוס - מאזכורים בכלי תקשורת אחרים ועד דיונים דחופים בכנסת, בחסות חברי כנסת מחוסרי אג'נדה או יעדים ציבוריים של ממש.
מצחיק גם לראות כיצד עיתון שניזון זה שנים מהדפסת הגיגיהם של טאלנטים וסלבריטאים לרגע, העוסק במקבילה המודפסת של שידורים מטמטמי ציבור, תופס פתאום בהתקף של פסבדו-צדקנות עמדה כנגד תרבות הפח הנשקפת מהמסך. כאמור, לא פשוט להתייצב לימין קשת, אבל "ידיעות" הופך אפילו את זה לאפשרי.
רווח כספי איננו פשע
עד כאן שיחות סלון. כבודן של אלה במקומן מונח, אבל כשהעניין לובש פסים משפטיים, מן הראוי שלפחות בין כותלי בית המשפט, בכתבי התביעה וההגנה ובדיונים שעוד יבואו, תינקט הגישה האנכרוניסטית של התמקדות בטיעונים משפטיים בלבד.
עיון בכתבי התביעה ההדדיים שהוגשו בשבוע שעבר איננו מעודד מבחינה זו. התביעות של שיינפיין מזה ושל קופרמן הפקות מזה מערבבות בין עילות משפטיות לבין טענות מתלהמות מהשיח הפופוליסטי, שאין בהן שמץ של נימוק משפטי.
בתופעה הזו נתקלנו בפעם הקודמת בפרשת מרגול; גם אז השתרבבו לעולם המשפטי טענות מתחום השיח והמוסר הציבורי: כתב האישום נגדה נראה כמעט ככתב אישום נגד תרבות הרייטינג עצמה.
דוגמאות? בבקשה. שיינפיין, טוענים באי-כוחו בתביעה, נכנס לבית "האח הגדול" כשהוא עורך דין נמרץ ופעיל - ויצא ממנו כעבור 110 ימים "אדם שבור ומרוסק"; את החוזה שעליו חתם טרם תחילת העונה הוא מכנה "בעל תניות דרקוניות שאינן עולות בקנה אחד עם תום-לב".
אין קץ, כנראה, לגישה האינפנטילית של שיינפיין, המסיר מעצמו כל אחריות לפעולות שהוא נוקט, עם כדורים פסיכיאטריים או בלעדיהם. את התוכנית הוא מגדיר בכתב התביעה: "תוכנית בידור בטלוויזיה שכל מטרתה רווח כספי באמצעות בידור ההמונים". מה שנכון. רווח כספי איננו פשע, אפילו לא רווח של זכיינית בערוץ שידור מסחרי.
מאידך, קופרמן הפקות מאשימה את שיינפיין בכך שהוא "מנסה לקבל לידיו את הפרס שבו לא זכה במסגרת התוכנית". זה כנראה הפשע האמיתי - הניסיון לחבל בחוקים המקודשים של "האח הגדול", שלפיהם רק מי שנותר אחרון, בחסדי הצופים, זוכה בכסף הגדול. גם מרגלית צנעני, כזכור, הואשמה פורמלית בסחיטה באיומים - ומעשית בחבלה בטוהר הבחירה ב"כוכב הנולד" הבא.
הצדדים אולי מקווים שגם השופטים שידונו בכתבי התביעה צופים בערוץ 20 בשעות הפנאי.