בית הקפה-מסעדה, "רביבה וסיליה", שברחוב המייסדים 1 ברמת-השרון, הוא מוסד קולינרי מוכר ופופולרי, שמארח מדי יום אנשי עסקים, עורכי דין וידוענים. כעת מתברר כי הוא פועל ללא רישיון עסק ועומד בפני סכנת סגירה.
אתמול (ג') אישרה שופטת המחוזי בתל-אביב, יהודית שיצר, הסדר פשרה אליו הגיעו בעלי בית-הקפה, רביבה ועמוס אפל, ועיריית רמת-השרון, עם אליעזר בשן ומנחם שפיר, המתגוררים בסמוך לבית-הקפה ועתרו לסגירתו.
לפי הסדר הפשרה, רביבה ועמוס אפל התחייבו לסגור את בית-הקפה לכל המאוחר ב-5 באפריל ולא לפתוח אותו יותר, אלא אם יינתן להם רישיון עסק כדין ובכפוף לרישיון כזה.
עוד נקבע בהסדר הפשרה, שאושר על-ידי בית המשפט, כי ככל שיינתן רישיון עסק - הוא יועבר לעותרים, והם ישקלו את דעתם מחדש ויוכלו לעתור מחדש.
חריגות בשטח
בעתירה, שהוגשה באמצעות עורכי הדין יצחק גולדברג ויונתן קם, נטען כי בית-הקפה פועל ללא רישיון קבע וגורם נזקים לתושבי האזור, ולכן יש לסגור אותו.
לדברי העותרים, המקום פעל מספר שנים ללא רישיון עסק כדין, ורק על-פי ארכות זמניות שניתנו לו על-ידי העירייה. לטענתם, החל מאפריל 2011 הוא פועל גם ללא רישיון זמני.
"בית-הקפה החל אמנם את דרכו כקונדיטוריה קמעונאית, התואמת את השימוש המותר על-פי תוכנית בניין העיר (תב"ע)", טוענים העותרים. "ואולם, במהלך השנים שונה אט-אט השימוש, עד שהפך לבית-קפה שוקק חיים".
לדברי העותרים, למרות שבעלי המקום ידעו כי ההיתר הוא לשימוש למסחר קמעונאי לשירותי משק-בית בלבד, הופעל המקום שלא לפי הייעוד כקונדיטוריה.
מנגד, בעלי בית-הקפה טוענים כי טענות העותרים באשר לתב"ע אינן נכונות, וכי השימושים בבית הקפה-מסעדה תואמים את התוכניות.
לדברי העותרים, פעילות בית-הקפה ללא היתר הסבה נזק לדיירים בשכונה וגרמה להם הפסדים של מאות אלפי שקלים בשל ירידת ערך נכסיהם. עוד נטען כי מבנה בית-הקפה חורג מהשטח שהותר לבנייה, ובנוסף נעשה שימוש סביב בית-הקפה על שטח שהוא בחלקו ציבורי.
העותרים מציינים כי הבעלים הפעילו את המקום בניגוד להחלטות בית המשפט. בנוסף, הם מעלים טענות נגד עיריית רמת-השרון, שמנעה מפקחיה, לטענתם "באופן תמוה", מלרשום דוחות חניה לבאי המקום.
הבעלים של "רביבה וסיליה", שמיוצגים בידי עורכי הדין עמירם גיצלטר ותמר צחר, מסרו: "אנחנו בסופו של תהליך הוצאות היתרים. אנו מאמינים שבימים הקרובים, עוד לפני הפסח, נשיג את האישורים המתאימים".
רישיון לערוג / חילק גורפינקל
אף אחד לא נוסע לרמת-השרון בשביל לאכול. נדמה שאפילו תושבי העיר, שהיא משאת-נפשם של היאפים עם הג'יפים, מכירים את הדרך לתל-אביב היטב ומשתמשים בה כל אימת שהם חפצים לאכול ולשתות משהו טוב. אבל - וזה אבל גדול - יש יוצא אחד מן הכלל. בית-הקפה והביסטרו "רביבה וסיליה".
עובדה: אפילו אני - אדם שמקום הבילוי החביב עליו מכונה "מתי המקלל", חמארה קטנה של אלכוהול וקללות בשוק לוינסקי - עשיתי כמה פעמים את הדרך לרמת-השרון בשביל ארוחת הבוקר והעוגות של אחד המקומות הבודדים, בשרון ובכלל, הראויים לכל האותיות המרכיבות את התואר השחוק והמשומש "מוסד קולינרי".
במשך כמעט רבע מאה משך אליו המקום את מיטב בניה ובנותיה לא רק של השכונה השקטה שבה הוקם, אלא של העיר כולה והרבה מעבר לכך.
לא מעט עסקאות נחתמו כאן מן הסתם, לא מעט חוזים סודיים של הברנז'ה נכתבו כאן, כך אני מניח, ורק כאן יכולתי אני לשבת לפני חצי שנה ולשמוע איך בעל נבגד מזמין מעקב מבלש פרטי על כוס מיץ תפוזים סחוט וכריך רוסטביף מופתי.
למרות שלא הייתי מבאי המקום, אפילו אני אתגעגע - אם אמנם יקרה מה שמתואר כאן - לעוגות המהוללות של רביבה אפל, וכן, מרחוק אמנם, גם לסטנדרטים יוצאי הדופן של המקום, שידע לארח את מפונקי ומפונקות האזור שלו, בצורה שלא תצליח להוציא אפילו מהם ציוץ אחד של חוסר שביעות-רצון.
אני מקווה שהבעיות ייפתרו. לפני 17 שנה עבדתי במקום אחר, לא פחות מפורסם. "אנחנו כאן ל-20 שנה לפחות", אמר לי המייסד המהולל, ואני גיחכתי לעצמי בשקט מתחת לשפם שאין לי. נראה אותך מוציא את החודש, חשבתי.
כמעט 20 שנה חלפו, ו"יועזר בר יין" עוד שם. ויש לו עוד לאן לשאוף - לאורך החיים וההצלחה של "רביבה וסיליה", למשל.
אף אחד לא אמור לעבוד בלי רישיון, אם אמנם כך הוא. אבל בינתיים אני מוציא לעצמי רישיון לערוג - בתקווה שלא אזדקק לו.