יש אנשים כאלה שעבורם חופשה היא עונש, פנסיה היא קללה ורגע שאין בו פעולה הוא רגע מבוזבז. החיים מאפשרים להם יותר ויותר פנאי, אבל הם דוחים אותו מעליהם בשאט נפש.
כל אחד מאיתנו מכיר לפחות אחד כזה. חלקנו כאלה. זה יכול להיות הוורקוהוליק, שבטוח שאם לא יבדוק מייל כל שלוש דקות יתמוטט העסק; זו יכולה להיות ההיא עם הקוצים בישבן, שלא יכולה לשבת רגע בסלון עם ספר: חייבים לבשל ואם לא לבשל אז לצאת להליכה; זה יכול להיות זה שאוכל ארוחת צהרים מול המחשב במקום לקחת הפסקה של עשרים דקות, או זה שסופשבוע בטבע מכניס אותו להתקפי וחרדה.
ממה הם פוחדים האנשים האלה, וממה הם בורחים? האם אפשר לומר שהם "בורחים מהפנאי", פוחדים ממנו? אולי הם מתנגדים לו אידיאולוגית? הרי אם יש דבר כזה "תרבות פנאי", ויש דבר כזה ללא ספק, הרי שחייב להיות גם זרם נגדי, סותר.
דיברתי עם כל מיני אנשים, סוציולוגים ופסיכולוגים, והתרשמתי שאין דבר כזה אנשים שבורחים מהפנאי. יש כמובן אנשים שמאמינים שעל האדם להיות עסוק תמידית ושהבטלה היא אם כל חטאת. ויש אנשים, כמובן, שחייבים להישאר עסוקים כל הזמן, אבל מדובר בשלל מנגנונים נפשיים שונים ומשונים, גם אם מוכרים, שדוחפים את הטיפוסים הנ"ל אל עבר עיסוקים בלתי פוסקים; זה, המנהל, מפחד להיחשב כחסר ערך וההיא פשוט סובלת מסוג של הפרעת קשב ולא יכולה לשבת בשקט אפילו לא רגע אחד. כל אחד והבעיות שלו, כמו שאומרים.
הבטלה טובה לבריאות
חבל לי קצת על כל האנשים האלה. לך תסביר להם שהבטלה טובה לבריאות. שום דבר לא יעזור לך.
אפשר, אולי, לנסות עוד דרך שכנוע. אנשים שיכולים להרשות לעצמם פעילות פנאי ולא לוקחים את ההזדמנות הזו נוהגים בחוסר אחריות, שלא לומר אפילו בחוסר מוסריות. אם כבר התמזל מזלך להיות אחד מהמעטים שבמעטים שיכול להרשות לעצמו קצת זמן פנוי ואתה לא לוקח את זה - אתה מזלזל בשאר אחיך בני האדם, שלא לומר בוגד באמונם. כי הפנאי הוא לא רק זכות, הוא גם חובה - קצת כמו ידיעת קרוא וכתוב. כשאני שומע על חברים שמקום העבודה שלהם צריך להכריח אותם לקחת ימי חופש, אני מרגיש כאילו ירקו בפניי - מה אתם עושים לי פה הצגות, ומה פשר החשיבות העצמית המוגזמת הזאת? אתה לא מרכז העולם, בנאדם. מה אתה חושב שיקרה לחברה שאתה עובד בה אם לא תעבור על מיילים 24 שעות? מה אתה חושב שיקרה לכדור הארץ אם תקרא ספר? האמן לי, הוא ימשיך להסתובב.
ויותר מכך. כשאני שומע על ישראלים שלא מסוגלים ליהנות מהפנאי או שבורחים ממנו, התמונה מתחדדת אפילו יותר. שהרי אם מתבוננים בנתונים, הרי שאין ממש דבר כזה "פנאי ישראלי". הישראלי עובד יותר מחבריו בני האדם שבמדינות אחרות. אנחנו יודעים שמספר ימי החופש הממוצע בישראל הוא מהנמוכים בעולם. אז על איזה פנאי אנחנו מדברים פה בדיוק? מתי בדיוק מתרחש כל הפנאי הפלאי הזה שכותבים עליו?
אנחנו יודעים שהישראלי מאוד אוהב לעבוד. או לפחות להיות בעבודה. או לפחות לא להיות במקום אחר, כמו הבית. יותר מ-75% מהמשתתפים בסקר של הלמ"ס מ-2009 דיווחו כי היו ממשיכים לעבוד גם אם לא היו חייבים. רק רבע מהם אמרו שהרשו לעצמם לתת למשפחה להפריע להם בעבודתם - הו!, איזה משפט נורא. קראו אותו שוב והבינו. מחקרים מציבים אותנו בראשות הטבלאות כשמדובר על התמכרות לעבודה ודוח שפרסם ה-OECD (מה הם עושים שם ב-OECD מלבד לפרסם דוחות כל היום? תמהני), גילה כי ישראל ניצבת במקום 31 (מתוך 34) במדד איזון משפחה-עבודה.
אז אין זמן פנאי. מה עוד אין? כסף לפנאי. אנחנו יודעים שכ-75% מהישראלים מרוויחים פחות מהשכר הממוצע במשק - מה שקצת מקשה על יציאה שקטה לפעילות פנאי כזו או אחרת. התוצאה: ההוצאה של משק בית ממוצע על ענייני פנאי היא בסביבות ה-15%. אז איפה פה הפנאי הישראלי בדיוק?
ואחרי כל זה - אחרי כל השעות הארוכות, החופשות הקצרות, השכר הנמוך וההתמכרות לעבודה - מה עושה הישראלי בשעות ה"פנאי" שנותר לו? האם הוא עוסק בספורט? האם בעבודות יד או שמא בלימודים? אולי בדיג? נסו שוב. את שעות הפנאי שלו מעביר הישראלי הממוצע בצפייה בטלוויזיה 4 שעות ביום. מקום שלישי בעולם. בהנחה שמדובר באדם שגם עובד, נוסע וחוזר מהעבודה, ישן ואוכל ופה ושם נצרך לנקביו - הרי שהישראלי הממוצע מבלה את כל זמנו הפנוי מול הטלוויזיה, הולך ומיטמטם.
אז על איזה פנאי אנחנו מדברים פה בדיוק?
אנחנו עובדים המון, מרוויחים מעט, בקושי יוצאים לחופשות ורואים רק טלוויזיה ואחרי זה עוד שולחים אותנו לעשות כתבות על אנשים שבורחים מהפנאי.
פלא שהישראלי ממורמר? ואיך לא יהיה, הרי הוא באמצעה של התנגשות מתמדת וטראגית. מצד אחד מעלים מולו על נס את תרבות הפנאי ומצד שני דוחפים לו את זה בפרצוף: הנה, כל הדברים מהם לא תיהנה כי אין לך זמן וכסף. פנאי זה לאנשים פנויים, אבל אתה, חביבי, טרוד.
אז פלא שאני כועס על אנשים שלא מסוגלים ליהנות מהפנאי שלהם למרות שיש להם את הזמן ואת הכסף? אם יש לך אפשרות לפנאי, חובה מוסרית עליך לממש אותה. זה חשוב לבריאות הנפש, כמו גם למרקם החברתי.