על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), שלושה הם הסעיפים שאחראים לעליית מדד המחירים לצרכן בשיעור 0.4% במארס.
הסעיף הראשון הוא סעיף הדלק והשמן, אשר עלה, בממוצע, בשיעור של 3.6%; השני הוא הבראה ונופש בארץ ובחו"ל, אשר עלה ב-2.7%; והשלישי - שירותי הדיור, אשר עלו ב-0.5%.
אם רוצים, אפשר לראות בתיאור זה, שהוא לכאורה טכני, את הסיפור של מה שמתרחש במשק הישראלי זה תקופה לא קצרה, לפני המחאה החברתית ואחריה.
הישראלי המאכלס את "המעמד הבינוני" - כלומר שכיר ממוצע בעשירון השלישי עד השמיני - נתקל ביום-יום בהתייקרויות, והוצאתו השוטפת עולה. פעם אלה מחירי הדלק, הגז והחשמל, ופעם אלה בעלי צימרים ובתי-מלון, אשר מתאימים מחירים כלפי מעלה לפני פסח.
מהזווית המקרו-כלכלית, יש להסתכל לא רק על הנתונים החודשיים, אלא גם על אלה של 12 החודשים החולפים, כדי לראות מה מסביר את תהליך ההתייקרות. בדיקה פשוטה, ללא כלים סטטיסטיים מיוחדים, רומזת כי התשובה היא לא זו של הכלכלן התמים. לא ביקוש והיצע משחקים פה, לפחות לא מאז קיץ 2011. במקום שבו יש מחאה - עליית המחירים תהיה מתונה. במקום שבו אין מחאה חברתית, חרם או הפגנה - התאמת המחיר כלפי מעלה תהיה מהירה וחזקה יחסית.
המעמד הבינוני החרים את הגבינות למריחה, ומחיריהן ירדו ב-13.5% בשנה האחרונה. באותה תקופה עלו מחירי החמאה (17.6%) והקפה השחור (12.6%) - אולי כי אף אחד לא מחה. זה יכול להסביר את העלייה של 10.8% במחירי מכנסיים לילדים, או את העלייה בשיעור 10.6% במחירי הלבנים.
ביום ובלילה
מבחינת הישראלי המצוי, את היממה ניתן לחלק לשני חלקים. בשעות היום הוא עומד מול המחירים העולים, אשר מסתכמים בהוצאה שוטפת שמטפסת, לעתים מהר מהכנסתו.
זהו החלק של היממה שבו מדד המחירים לצרכן מספר את הסיפור של ה"ישראלי המצוי".
בלילה, עם אשתו, מדבר הישראלי על הטווח הארוך, על הסיכוי שלו - או של ילדיו - לרכוש דירה, על האפשרות להרחיב את המשפחה, על הצפיפות. נתוני הלמ"ס מספרים לאותו ישראלי את מה שהוא כבר חש: מחירי הדירות עולים בקצב של 3% לשנה, בשעה שההוצאה השוטפת משאירה פחות כסף להחזר משכנתא.
כדאי לו לישראלי לזכור, באותן שיחות, את המסר הפשוט הנובע מאותם הנתונים ה"יבשים" של מדד המחירים לצרכן.