ישיבת הוועדה לבחירת שופטים ביום שישי האחרון, שבה אושר מינויה של השופטת מרים נאור למשנה לנשיא בית המשפט העליון, העלתה שוב מחדש לדיון את שאלת היקף הייצוג ההולם של מגזרים שונים באוכלוסייה במסגרת הרשות השופטת.
הפעם הקודמת שהנושא עלה לדיון, לפני חודשים אחדים, הביאה לכך שבין המועמדים לבית המשפט העליון הוכלל - ואף נבחר - השופט אורי שהם מבית המשפט המחוזי בתל-אביב. שהם ופרופ' דפנה ברק-ארז ישלימו את הרכב העליון לשנים הקרובות, עם השבעתם בסוף חודש מאי, לאחר פרישתו של המשנה לנשיא הנוכחי, השופט אליעזר ריבלין.
בעבר דנה ועדה ציבורית בראשות שופט בית המשפט העליון יצחק זמיר בשאלת ה"ייצוג ההולם" של מגזרים שונים במסגרת התפקיד השיפוטי, נוכח טענות חוזרות ונשנות - מצד אחד, על קיומם של "כיסא דתי", "כיסא נשי" ו"כיסא מזרחי" בבית המשפט העליון; ומצד שני, על כך שנוכח תפקודו של בית המשפט העליון כבית משפט לחוקה דה-פקטו, עליו "לייצג" את המגזרים השונים באוכלוסייה, כפי שהכנסת משקפת חלוקה יחסית של המגזרים בהתאם להצבעתם המפלגתית.
הוועדה שללה מכל וכל את רעיון ה"ייצוג", נוכח העובדה שבתי המשפט בישראל אינם פוליטיים, שלא כמו בחלק ממדינות העולם המערבי. ועם זאת, הוועדה תמכה ב"שיקוף" נרחב של מגוון האוכלוסייה בישראל גם על הכס השיפוטי.
אלא שיש להבחין בין מאבק אמיתי לבין מאבק מדומה. בישראל של 2012, הצורך לאייש את ה"כיסא המזרחי" בבית המשפט העליון הוא אכן עניין מביש. אלא שאין לכך דבר וחצי דבר עם המאבק הפמיניסטי להוספת נשים לתפקידים שיפוטיים.
בדיקת "גלובס" מעלה כי מבין 691 בעלי תפקידים של שופטים ורשמים במערכת בתי המשפט ובתי הדין לעבודה, נמצאות 352 נשים לעומת 339 גברים. דהיינו, גם בערכאות בתי המשפט למיניהן מהוות הנשים רוב של 51% - השווה בדיוק לחלקן באוכלוסייה. נדמה כי בזאת המאבק אמור להסתיים.
בד-בבד, יש לזכור כי את המאבק למען ייצוג הולם של נשים ומיעוטים בגופים ממלכתיים שונים, מנהלים ארגוני זכויות האדם בעיקר על גבם של בתי המשפט. בעבר, כמו במקרה של אליס מילר, שפתחה את שערי חיל האוויר לנשים, או שדולת הנשים, שהובילה מאבק שבסופו חויבה המדינה לשלב נשים בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות - היו אלה מאבקים מוצלחים.
אלא שכעת נדמה כי מאבקן של האגודה לזכויות האזרח ועמותת איתך-מעכי, בדרישה לייצוג הולם של נשים וערבים במועצת מקרקעי ישראל, עלול להסתיים דווקא בהסגת המאבק לשוויון לאחור.
חשש מתקדים
מטבע הדברים, מועצת מקרקעי ישראל, האחראית על 93% מהקרקעות במדינה, עוסקת בסוגיות מהרגישות והנפיצות ביותר במסגרת האיזון בין קבוצות האוכלוסייה בישראל. בתשובתה לעתירה, שהוגשה לבג"ץ לפני חודשים אחדים, ציינה הפרקליטות כי מתקיים תהליך, שמטרתו לאפשר ייצוג של נשים וערבים במועצת מקרקעי ישראל במעמד של "ממלאי-מקום", מאחר שעל-פי תיקון לחוק, במועצה יישבו, מלבד שני נציגי קק"ל (שהם תמיד יהודים), רק נציגי ממשלה בדרגה של מנכ"לי משרדים.
לאחר הגשת העתירה מונתה מנכ"לית במשרד להגנת הסביבה, ולפיכך מניין הנשים היושבות במועצה עלה מ-0 ל-1. ערבים עדיין אין. לפני חודשיים הודיעה הפרקליטות על מינוי שתי נשים וערבי אחד כממלאי מקום למנכ"לי המשרדים במועצה.
ואולם, לדעת עו"ד ראויה אבורביעה מהאגודה לזכויות האזרח, מינוי ממלאי-מקום נשים וערבים אינו נותן מענה לדרישת הייצוג ההולם, וכי יש למנות למועצה נציגים מן המניין המשתייכים לקבוצות אלה.
"השתתפותם של ממלא-המקום בדיוני המועצה תהיה על בסיס מזדמן וחלקי", כתבה האגודה לבג"ץ, "ממלאי-המקום לא ייקחו חלק מהותי בתהליך קבלת ההחלטות ובהקצאת המשאבים".
החשש הוא שאם בג"ץ ידחה את העתירה לאור עמדת המדינה, עלול להיווצר תקדים שיעקר מתוכן את חובת הייצוג ההולם בשירות הציבורי. מעין פטנט שכזה, שיוריד את חובת הייצוג ההולם מחובת מינוי נציגים בפועל, למינוי ממלאי-מקום בלבד.
רישיון עצמי למאבק בזנות
ועדת המשנה של הכנסת למאבק בסחר בנשים הוקמה בראשית העשור הקודם, בעת שארה"ב הציבה את ישראל ברשימה השחורה של מדינות שאינן נאבקות בתופעת הסחר בנשים למטרות זנות. בינתיים, הצליחו פעולות האכיפה האגרסיביות שנקטה ישראל להדביר את התופעה.
אבל חברות-הכנסת העומדות בראש הוועדה - בעבר הייתה זו יו"ר מרצ, זהבה גלאון, היום זו אורית זוארץ - לא יוותרו במהרה על פלטפורמה תקשורתית כה אטרקטיבית. לפיכך, הוגדר יעד חדש, מלווה באידיאולוגיה רדיקלית: היעד הוא "הסחר הפנים-ארצי" בנשים, המרמז שה"נשים הנסחרות" אינן חייבות להגיע בהכרח מאוקראינה או מולדובה, אלא גם מישראל.
האידיאולוגיה היא שכל סוג של זנות מהווה גם היא סחר בנשים, שאין דבר כזה זנות שאינה כפויה. כל זונה היא קורבן, ולא סתם, אלא קורבן סחר.
תחום הפעולה החדש העניק לוועדה אפשרות אינסופית להמשיך ולדון בנושאים, ולח"כ זוארץ אפשרות לשגר הודעות לעיתונות לא בשם עצמה, אלא בשם ועדה שלמה בכנסת.
כך, בשבוע שעבר, חגגה זוארץ את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בבקשה לתביעה ייצוגית שהוגשה נגד העיתון "מעריב", בטענה כי פירסם מודעות המציעות שירותי מין במסווה של רפואה אלטרנטיבית ועיסוי עדין. זאת, בניגוד לחוק לאיסור פרסום שירותי זנות.
במסגרת הסכם פשרה, "מעריב" הסכים לרענן את נהלי איסור פרסום מודעות זנות, וזוארץ מיהרה להכריז כי בכך "הופך החוק לכלי אכיפה חשוב המשנה את המציאות".
"הזירה הטבעית"
האם מישהו הסמיך את ועדת-המשנה למאבק בסחר בנשים לדון גם בנושא הזנות כשלעצמו? או שעצם הקביעה כי הזנות היא חלק מתופעת הסחר בנשים, או מובילה לסחר בנשים, היא מעין רישיון-עצמי שנותנת לעצמה הוועדה להרחיב את תחומי פעולתה כראות עיניה?
הגדרת תחום סמכותה של הוועדה, כפי שהיא מופיעה באתר הוועדה, איננה כוללת כל התייחסות לנושא הזנות, אלא "להיקף תופעת הסחר בנשים וממדיה בישראל, התנאים שבהם מוחזקות הנשים על-ידי 'מעבידיהן', התנאים שבהם מוחזקות הנשים לצורכי חקירה, והמצב החוקי בישראל לגבי סחר בבני אדם והתיקונים הנדרשים".
מהיכן אפוא שאבה הוועדה את הסמכות לדון גם בנושא הזנות? "דיון בוועדת המשנה בנושא שירותי זנות אינו מהווה בשום אופן חריגה מסמכויות הוועדה", מוסרת דוברת הוועדה, רבקה קנריק, בתשובה לשאלות "גלובס". "תופעת הזנות בכללה קשורה קשר הדוק לנושא הסחר בנשים, ולכן ועדת המשנה הינה זירה טבעית לדיון בסוגיה זו. ועדת המשנה רואה במאבק בזנות אחד מנושאי הטיפול החשובים שלה, משום שהביקוש לזנות הוא המניע העיקרי, אולי הבלעדי, את גלגלי הסחר בבני אדם".
"כשנאבקים ברצינות בתופעה חברתית קשה", ממשיכה קנריק, "צריך קודם כל לפרק אותה ולמצוא מה משרת, מזין ומניע אותה, ולא 'להיתמם' ולטפל רק במה שנראה על פני השטח. סחר בנשים איננו תמיד מיובא. יש גם סחר פנים-ישראלי. לאור זאת, הוועדה רואה במאבק בזנות חלק בלתי נפרד ואף מרכזי במאבקה בתופעה המכוערת והמבישה של הסחר בנשים, ולא רק שהיא אינה רואה בכך כל פגם, אלא להיפך - הוועדה נחושה להמשיך בכך".