אין דרך קלה לומר זאת, אבל עמדתה המעודכנת של המדינה בפרשת בניית בתי המתנחלים על קרקע פרטית פלסטינית - כפי שבאה לידי ביטוי בהודעת הפרקליטות לבג"ץ ביום שישי - מהווה פשיטת-רגל מוסרית ומקצועית של משרד המשפטים.
גם אם היוזמה באה מהדרג הפוליטי הבכיר ביותר - צוות שרים שבראשו עומד ראש הממשלה בנימין נתניהו עצמו - על היועמ"ש, יהודה וינשטיין, ומנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות, עו"ד אסנת מנדל, היה לשרטט בפני הפוליטיקאים קו אדום. ואם צריך, להניח את המפתחות על השולחן, או לכל הפחות לסרב לייצג את המדינה בבג"ץ.
קשה למנות את כל העוולות הגלומות בהודעת הפרקליטות: בין אם בדרישה המופרכת, המקוממת, לפתוח מחדש לדיון תיק סגור, שבו ניתן פסק דין חלוט, על יסוד התחייבותה של המדינה עצמה לפנות את 5 המבנים ב"גבעת האולפנה" שבפאתי ההתנחלות בית-אל; בין אם בעיתוי פנייתה של המדינה, המסנדלת את בג"ץ, כך שגם אם הבקשה לא תתקבל, לא ניתן יהיה למלא במועד את ההתחייבות לפנות את הבתים; בין אם ברמיסה הבוטה של זכות הקניין הפרטי, המעוגנת בחוק יסוד, כשמדובר בקניין של פלסטינים; בין אם בכניעה המוחלטת לאיומי המתנחלים באלימות נוכח אכיפת דין מתחייבת; ובין אם במתן לגיטימציה לעמדת הממשלה, שלפיה "שינוי מדיניות" של הרשות המבצעת גובר על פסק דין של ערכאת השיפוט הבכירה.
התוצאה, בדמות בקשת המדינה בשתי עתירות נפרדות, האחת תלויה ועומדת והשנייה הסתיימה בפסק דין לפני שנה - דוקרת את העין: עמדתה המעודכנת של המדינה ביחס להריסת בתי המתנחלים שנבנו על קרקע פרטית פלסטינית, מהווה לא פחות מבריונות בכסות משפטית.
במערכת הפוליטית נשמעו בשנים האחרונות מי שקראו להגבלת כוחם של המשפטנים, במגמה להגביר את ה"משילות". שר המשפטים, יעקב נאמן, הגדיר זאת כך: שהיועצים המשפטיים יפסיקו לומר למה לא, אלא איך כן.
וינשטיין ומנדל נראים כעת כמי שמנתבים את הגישה הזו עד מעבר למחוזות הדמיון. נראה כי אין שום גחמה פוליטית, חוקית או בלתי חוקית, שהם יסרבו להלבישה בלבוש משפטי ולהגישה לאשרור בג"ץ.
זמן לשינוי מדיניות
הודעת הפרקליטות הוגשה בעתירה אחת סגורה (בג"ץ 9060/08), ובמקביל כנספח בעתירה פתוחה (בג"ץ 9669/10) ביחס לכמה מבנים במערב בית-אל, שהדיון בה התקיים היום (א') בצהריים בפני הרכב בראשות נשיא העליון, אשר גרוניס.
הרקע להודעה הוא דיון שהתקיים בקרב שרי הממשלה בשבועות האחרונים, לאחר שנתניהו ושריו הבכירים הציצו בלוח השנה, וגילו כי במכלול עתירות נפרדות שנדונו בבג"ץ, שכל אחת מהן עוסקת בדרישה לממש צווי הריסה שהוצאו לבתי מתנחלים שנבנו על קרקע פרטית פלסטינית, מועד ההריסה שהמדינה התחייבה לבצע יגיע בחודשים הקרובים.
פירוש הדבר שאלמלא יסכים בג"ץ לדחיות נוספות, או יקרה דבר יוצא דופן - המדינה חייבת לבצע שורה של הריסות בתים, מה שיגרור בוודאי התנגשויות חריפות בין צה"ל והמשטרה לבין המתנחלים ו"נוער הגבעות".
התיק הסגור מתייחס ל-5 מבנים מאוכלסים בני 3 קומות, ובהם 30 משפחות, המצויים ב"גבעת האולפנה" וב"ג'בל ערטיס" במזרח בית-אל, על קרקעות, שהמינהל האזרחי דחה בעניינן את טענת המתנחלים כי רכשו את הקרקע כדין בשנת 2000.
בהיעדר קביעה שיפוטית אחרת, תמוה שהפרקליטות נאחזת כעת בטענה, הנשמעת בדרך-כלל מפי המתנחלים עצמם, כי המחלוקת בנושא הבעלות מצויה כעת בתביעה אזרחית בבית משפט.
בפרקליטות מנסים למזער את התיאור הדרמטי של הצעד שנקטו. בטיעונה בבית המשפט הבחינה מנדל בין בקשה לפתיחת פסק דין, שבו הוכרעה על-ידי השופטים מחלוקת בין הצדדים, לבין פסק דין שבו "בסך-הכול" רשמו השופטים לפניהם את התחייבותה של המדינה ליישם את מדיניותה - כאילו במקרה השני שמורה למדינה זכות לשנות בשלב מאוחר יותר את המדיניות.
עוד טוענת המדינה כי המדיניות הכללית, שלפיה בתים שנבנו על קרקע פרטית פלסטינית יש להרוס, להבדיל מבתים שנבנו על אדמות מדינה, שאותם יש להסדיר - לא השתנתה, אלא שבסך-הכול מבקש הדרג המדיני זמן נוסף לבחון גיבוש רזולוציות עדינות יותר.
מורא המתנחלים
במה דברים אמורים? ניתן למשל להבחין, אומרים גורמים משפטיים, בין מבנים שנבנו על קרקע שהיא אמנם פרטית, אבל שנתפסה בצו צבאי, לבין קרקע שאינה כזו; או בין קרקע פרטית הנמצאת מחוץ לגבול המוניציפלי של התנחלות, לבין קרקע הנמצאת בתוכה - אף שקניינית היא עדיין שייכת לפלסטינים. בנוגע לתת-קטגוריות אלה מבקשת המדינה, לשיטתה, זמן לשם "חשיבה מחודשת לגבי סדר העדיפויות באכיפת הדין".
מעבר לכך, מכל שורה בהודעת הפרקליטות נודף הפחד מנחת זרועם של המתנחלים, שמא לא יוכלו כוחות הביטחון הישראליים לאכוף את החוק ולמנוע התפרעויות בעת פינוי המבנים שהמדינה התחייבה לפנותם.
"לכל אחד מהאירועים האלה", כתבה מנדל ביחס לפינויים הצפויים, "יש השלכות רחבות, קל וחומר הצטברות של אירועים אלה בזה אחר זה". בקרב השרים, היא מסרה, "ניתנה הדעת להשלכות החברתיות רחבות-ההיקף, שיכולות להיות ליישום החלטות אלה". האימה.
בפרקליטות גם הבהירו כי 3 החודשים המבוקשים אינם מיועדים לשם גיבוש חקיקה בנוסח "חוק ההסדרה", שהציעו חברי כנסת מהימין, שמשמעותו מתן פיצוי כספי לבעלי הקרקעות הפלסטינים במקום החזרת אדמותיהם, אלא לשם גיבוש מדיניות חדשה בלבד. אם יש לממשלה כוונה ליזום חקיקה כזו, במשרד המשפטים לא מתכוונים לתת לה גיבוי. אולי בכל זאת יש ליועץ המשפטי ואנשיו קו אדום מקצועי כלשהו.
ועוד אומרים במשרד המשפטים כי בנושא זה שוררת "אי-בהירות נורמטיבית", נוכח העובדה שבג"ץ לא פסק עד היום בבקשה דומה שהוגשה לו לפני שנתיים לגבי בתים בהתנחלות עופרה.
בנקודה זו עוד עשוי מעז לצאת מתוק: כעת נקרית בפני שופטי בג"ץ לפוגג את העמימות הנורמטיבית, ולהבהיר למדינה כיצד יש לנהוג בפסקי דין חלוטים.
גרוניס דבק ב-70
לאחר המתקפה הפומבית של נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, על יוזמת החקיקה של שר המשפטים, יעקב נאמן, לחוקק את חוק יסוד: החקיקה, אמר יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, כי בכוונתו להיפגש עם גרוניס, וכי "הפתרון למחלוקת מצוי כבר בידינו".
גרוניס, כזכור, הביע בנאומו תמיכה בהסדרים שגיבשה ועדת נאמן ב-2004, שכללו סדרת מרכיבים שונים, ביחס לסמכות ההתגברות של הכנסת על פסק דין של בית המשפט העליון, המבטל חקיקה.
אחרי מפגשם של ריבלין וגרוניס, נפוצו ידיעות ולפיהן סיכמו השניים כי סמכות ההתגברות תוענק לכנסת ברוב מיוחד של 66 חברי כנסת, לעומת 65 שנקבעו בתזכיר החוק של נאמן.
דוברת בית המשפט העליון מיהרה להבהיר כי גרוניס מעולם לא הסכים לכך. נשיא העליון איננו מגלה כל רמז לנכונות להתפשר, ודבק בהצעת ועדת נאמן, שדיברה על חקיקת חוק התגברות ברוב של 70 חברי כנסת, לא פחות.