"בפרלמנט" נידח בבית קפה בהרצליה התייצב ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, ושפך בפני היושבים את מררתו. הוא נתלה בתיאור המשיח אצל הנביא זכריה: "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות".
וכיוון שבנימין נתניהו ואהרן ברק מעדיפים את 350 כוחות-הסוס של האאודי A8 ומתגוררים בקיסריה ובמגדלי אקירוב - סימן מובהק, על-פי פרשנותו של דיסקין - שאינם משיחים.
לגנותם ציין דיסקין, כי למרות שהם חסרים כמה ממרכיבי היסוד של המשיח על-פי זכריה, הם רואים עצמם כמשיחי ישראל וגואליו לעניין התקיפה הצבאית על איראן.
הלעג לכל מי שמנסה להציל את ישראל או לקרב את הגאולה אינו חדש. בשירו "באזני ילד אספר", כתב אורי צבי גרינברג, משורר ונביא, על "המשיח הטוב שלא בא". או ליתר דיוק - הגיע, "אך אל הר הר-הבית לא בא", כי הרוכלים, הסנבלטים, גרשוהו בלעג: "ירושלים צריכה עגל פז, ולא דמות בר גיורא: עני ואביון בר חזון ובר חרב".
גם אני סבור שנתניהו וברק אינם משיחי ישראל. אך מכאן ועד להפיכת רצונם להציל את ישראל מאיום קיומי ולתליית כל האשם בקיפאון המדיני בהם, והפיכת האויב ה פלסטיני לשוחר שלום - רב המרחק.
גדול כמרחק בין מי שהקדיש שנים רבות (בעבר) להילחם באויבי ישראל למי שפועל (היום) כדי לפגוע במאבק המדיני שהיא מנהלת נגד איראן והרש"פ.
ואם תאמרו: זהו אותו האיש, נזכיר בהזדמנות זו, כשהחמור כבר גויס לדיון זה, את מה שאמר אחד מגדולי הציניקנים של הפוליטיקה הישראלית, משה דיין: "רק חמור לא משנה את דעתו" , ונוסיף, "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". כל זמן שדיסקין אכל מאבוס השלטון והשתכר מעוצמתו - ידע לברך. ומשנותק מעטיני השלטון - הוא בועט באבוס ומקלל.
לא כל חדש טוב
הפיכת "המשיחיות" למילת גנאי מוזרה מאוד אצלנו, דווקא משום שהכמיהה ל"משיח", למטאור פוליטי חדש בשמיים המפלגתיים המשמימים אצלנו, היא לחם חוקה של הפוליטיקה הישראלית. הציבור רוצה כוכבים חדשים.
הוא מאוכזב, ובצדק, ממנהיגיו הנוכחיים. כל מפלגה המצליחה להציג מנהיג חדש, שטרם הוכתם בכישלון או נשחק, או מפלגה חדשה ממש, המיוצרת על-ידי הכוכב החדש עצמו - יש לה יתרון התחלתי על פני כל מפלגה ותיקה המציגה את אותה שורת הנהגה, בייחוד אם עסקניה ונבחריה בוחרים את עצמם.
אמנם לא כל חדש טוב ולא כל ישן רע, אך גם הישן מצווה להתחדש. ואם פותחים את השערים ומאפשרים לציבור לבחור את נציגיו בתוך המפלגות - יצליחו גם להביא רבים יותר להצביע עבור המפלגות הללו ביום הבחירות.
ראינו איך לאחר התפלגות מפלגת "עצמאות" הקיקיונית של אהוד ברק ממפלגת "העבודה" הקשישה, הספידו כל הפרשנים את שתי המפלגות וקבעו שמפא"י סיימה את תפקידה ההיסטורי. ואז הובילה מפלגת העבודה הליך מסודר (ולא מושחת) של התפקדות ופריימריז - ולעינינו התרחש נס תחיית המתים. נבחרה מנהיגה חדשה ובסקרים זוהי המפלגה השנייה בגודלה.
אפילו מפד"ל ההיסטורית בתחפושת "הבית היהודי", שהצליחה לכאורה להתגבר על המחלוקות הפנימיות בתוכה ולצאת למפקד שבסיומו ייבחרו המתפקדים את נציגיהם לכנסת, זוכה להיות מחוזרת בימים אלו על-ידי דמויות חדשות בפוליטיקה, שמצאו שער פתוח
ואפשרות התמודדות: מוטי יוגב, אלעזר שטרן, הרב אביחי רונצקי, ואולי גם נפתלי בנט. ומאידך, נציגי "תקומה" באיחוד הלאומי (המציגים עצמם כ"איחוד הלאומי" כולו למרות שוויתרו בדרכם ל"איחוד" על מחצית הרשימה) מתנגדים בתוקף למפקד המוביל לפריימריז, ודנים את המחנה הזה לקיפאון, וגם אם ישתלבו בזכות "דיל" כזה או אחר בשורות המפד"ל - יגיעו לאיחוד הנחשק מעמדת חולשה מול תנופת שותפיהם.
בסקר שנערך לפני כשנה נמצא כי כשני-שלישים מהציבור הדתי-לאומי מעדיפים פריימריז לבחירת מנהיג והרכבת רשימה לכנסת. לא רוצים יותר "ועדה מסדרת".
לא "סידור עבודה" של ח"כים מכהנים לעצמם. משיח צדקנו ודאי לא ייבחר בפריימריז, אך מי שרוצה לראות עצמו מנהיג ציבור גדול, צריך לשמוע היום בקול ההמון. במקרה זה, קול המון כקול שדי.
הכותב הוא פרופ' לרפואה ויו"ר מפלגת התקווה