פעם בשבוע בערך, ללא גוזמה, אני מנהל שיחת טלפון שנראית בדיוק כך: "קובי, שלום. מדברת מאיה/דנה/קרן מקשת/רשת/ קומדי סנטרל/הוט/נגה. אנחנו מעלים עכשיו פורמט חדש של תוכנית/ריאליטי/סרט דוקומנטרי שסוקר זוגות נשואים במקלחת/רווקים שמחליטים להביא ילד/פושטי רגל שמשתקמים/בעלי חיים שמחפשים עבודה בהיי-טק, ואנחנו...".
כאן אני עוצר אותה בנימוס וממשיך בעצמי: "...מחפשים זוגות חרדים שיסכימו לקחת חלק".
"בדיוק. אתה יכול לעזור לי בזה?".
בשלב הזה של השיחה אני נאנח אנחה יהודית מעומקו של לב דואב, ומתפנה להשיב את התשובה הקבועה. לא. אין לי זוג כזה. לא. אני לא אחשוב על זה ואחזור אלייך. זה לא יעזור. אין לי ולא יהיה לי זוג כזה.
חרדים לא מעוניינים להשתתף במיזמים כאלה. הם מערימים קשיים ופחדים, ובעיקר, הם לא מבינים למה צריך בכלל לעשות את זה.
אז למה האנחה? מפני שזה מבחינתי עצוב מאוד. זאת אומרת, ברגע שדרישה כזו באה, ואני לא מדבר על מופרעויות כמו "האח הגדול" או "הישרדות", אלא על מיזמי ריאליטי נוחים ותרבותיים, אני יכול בקלות להרים טלפון לחבריי החרדים איציק ואיילת, זוג נאה ומרשים עם 4 ילדים והיריון. הוא מלמד בישיבה, היא יועצת מס, שניהם יצרנים ואינטליגנטים וחכמים ושלמים באמונתם ובעלי חוש הומור וחום טבעי (אחרת הם לא היו חברים שלנו) וחרדים על כל הראש.
אני יכול לשתף אותם מניסיוני בחוויה שבמיזם כזה, אני יכול להסביר להם שיש גם תמורה כספית לטרחה, ובעיקר - אני יכול להרצות בפניהם בלהט על התועלת התדמיתית העצומה שתצמח מהשתתפות כזו לעניין החרדי, שכה חשוב להם. וכולה שני ימי צילום.
חבל על הזמן שלי ושלהם. זה לא יעבוד. הם יסרבו, יקשיבו, יהססו, ייקחו יומיים למחשבה - ואז יחזרו אליי ויבשרו לי שהם החליטו לשלילה. למה? ככה. לא מתאים להם.
מיעוט במירעו
זו זכותם המלאה, כמובן, אבל מבחינה ציבורית, הסירובים האוטומטיים האלה הם אסון. באופן קטגורי, כל הבלחה בטלוויזיה של בן מיעוטים תרבותי - חרדי, ערבי, מתנחל, עולה - היא סיפור הצלחה ענק. אני לא מדבר על טאלנטים, מגישים ואנשי מקצוע, אלא דווקא על אזרחים מן השורה, בלתי מוכרים.
הפרק על המשפחה החרדית בסדרה של ירון לונדון הוא דוגמה מצוינת. כמותו יש עוד דוגמאות מעטות. הצד השווה בכולן הוא השוק התרבותי שחוטף הצופה אל מול מה שהוא רואה, והאמפתיה שבאה בעקבותיו.
ככה זה. בהיעדר ייצוג נאות לציבורים הללו בעשייה התקשורתית, הדרך היחידה שלהם להיחשף בצורה לא סטיגמטית היא זו. זוהי לא הדרך המועדפת, כמובן, אבל היא הרע במיעוטו, והיא תמיד עובדת.
זה לא קורה, למרבה הצער. החרדים ממשיכים לבכות את תדמיתם בעיני החילונים ואת הדעות הקדומות ביחס אליהם, ומנגד מסרבים לבצע כל פעולה שמסוגלת לשבור את המצב הזה.
את התוצאה הם קיבלו ישר לפנים בשבועות האחרונים, בדמות הסדרה "החרדים" של אמנון לוי ואיתי דנקנר בערוץ 10. לא רוצים להשתלב, להתמסר? בבקשה. קבלו אותה במרוכז, בסדרה אנתרופולוגית שהיא לא "איתכם" - אלא "עליכם".
סדרה עשויה היטב, באה מאהבה, די מדויקת, חפה משנאה, ששואפת להבין, להכיר, להתחקות ובעיקר לאהוב. בדיוק כמו הסדרות של מוטי קירשנבאום: עשויות היטב, באות מאהבה, די מדויקות, חפות משנאה, ששואפות להבין, להכיר, להתחקות ובעיקר לאהוב. ג'ירפות.