ההסכם הקיבוצי המיוחד, עליו חתם בנק לאומי עם עובדים שנקלטו לעבודה לאחר גיל 55, מהווה אפליה בלתי חוקית. זאת, משום שההסכם העניק לעובדים אלה תנאי עבודה פחותים מאלה הקבועים בחוקת העבודה ליתר עובדי הבנק - כך קבע אתמול (ד') בית הדין הארצי לעבודה, שדחה את ערעורו של הבנק על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב מלפני 4 שנים.
השופטת ורדה וירט-לבנה, אליה הצטרפו הנשיאה נילי ארד והשופט שמואל צור, קבעה כי "אנו רואים לנגד עינינו את חומרת האפליה מחמת גיל ואת חשיבות השתלבותם של עובדים מבוגרים בשוק העבודה. בקביעת תנאים פחותים לעובדים מבוגרים, רק מפאת גילם וללא הצדקה עניינית אחרת, יש משום אפליה לרעה נגדם ופגיעה בכבוד האדם".
לדברי בית הדין, "אפליה אסורה מחמת גיל מונעת פעמים רבות מדעות קדומות וסטריאוטיפים, אשר מייחסים לעובד מבוגר כושר עבודה נמוך יותר וחשש לנטל כלכלי כבד על המעסיק. זאת, כאשר עובדים כאלה לעתים קרובות ניחנים במעלות מיוחדות שיש להביאן בחשבון, כגון ניסיון חיים, יציבות ואופקים רחבים".
עוד קבע בית הדין כי השינוי החד-צדדי במדיניות הבנק - שנעשה ב-2008 וחייב עובדים שנקלטו לעבודה לאחר גיל 55 לפרוש בגיל 67, בניגוד למדיניות הקודמת לפיה הם יכלו לעבוד עד גיל 72 - מחייב פיצוי לעובדים שהסתמכו על המדיניות הקודמת.
פגיעה בכבוד האדם
ההסכם המדובר נחתם ב-1988 בין הנהלת בנק לאומי, ועד העובדים וההסתדרות. ההסכם קובע כי עובדים חדשים הנקלטים בבנק מגיל 55 ומעלה יזכו לתנאים נחותים ביחס לחוקת העבודה הקיימת בבנק - שכר נמוך יותר, הטבות פחותות והיעדר מסלול לקביעות.
התובע בתיק, יוסף מוצפי, התקבל לבנק ב-1998, כשהוא בן 57, בתפקיד של פקיד עזר. בעקבות שינוי המדיניות בבנק ב-2008 לגבי גיל הפרישה של עובדים מסוגו, הסתיימה עבודתו בבנק בגיל 67.
מוצפי הגיש תביעה נגד הבנק בטענה לאפליה ועתר לפיצויים ולהחזרתו לעבודה עד גיל 72. בית הדין האזורי פסק לו פיצוי בגובה של 12 משכורות בסך של כ-66 אלף שקל, אך לא השיבו לעבודה.
שני הצדדים הגישו ערעור לבית הדין הארצי: מוצפי עירער, באמצעות עורכי הדין אלכסנדר ספינדר ורעות פוקר-קפואנו, על גובה הפיצוי, וטען כי הפיטורים נגועים באפליה פסולה וכי יש להחזירו לעבודה בבנק. לדבריו, הצדדים קבעו ביניהם בהסכם גיל פרישה (72), השונה מזה הקבוע בחוק, ועל כן זהו גיל הפרישה המחייב.
מנגד טען הבנק בערעורו, באמצעות עורכי הדין נחום פינברג וקרן שליט, כי הפסקת עבודתו של מוצפי הייתה כדין ולא נגועה באפליה, וכי העסקתו לפי ההסכם מ-1988 לא נעשתה מפאת גילו, אלא רק בשל נתוניו האישיים ומהות עיסוקו, שלא עמדו בקריטריונים לקבלת קביעות.
בית הדין הארצי קבע כי ההסכם הקיבוצי החל על העובדים המבוגרים הוא הסכם מפלה, כיוון שהוא מעניק להם תנאים פחותים בהשוואה ליתר העובדים.
השופטת וירט-ליבנה הדגישה כי עצם קביעת קריטריון הגיל בהסכם הקיבוצי, ללא קשר לתפקיד, יש בה משום אפליה מחמת גיל, והיא בניגוד לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.
"אין מקום לתת הכשר לאפליה מסוג זה, במיוחד לאור המציאות בה משתקפת האפליה כנגד עובדים מבוגרים בשוק העבודה בישראל... עם מציאות מפלה מעין זו אין מקום להשלים, לאור שיקולים של צדק, שוויון ושמירה על כבוד האדם", נקבע.
באשר לסיום עבודתו של מוצפי בבנק, נקבע כי נפל פגם בכך שהבנק שינה את מדיניותו בנוגע לגיל הפרישה של העובדים באופן חד-צדדי. עם זאת, נדחתה בקשתו של מוצפי לשוב לעבודה בבנק.
בית הדין הארצי הגדיל את הפיצוי למוצפי ב-100 אלף שקל בגין אפלייתו מחמת גיל ובגין הפרת אינטרס ההסתמכות שלו. כמו כן, נפסק לו פיצוי בסך 48 אלף שקל בגין הפער בתנאי העבודה שבינו לבין עובדים "רגילים" של הבנק.
מבנק לאומי נמסר כי מאז שנת 2003 כבר לא מגייסים עובדים במסגרת ההסכם המדובר, וכי למיטב ידיעתם העובדים שנכללו באותו הסכם כבר פרשו מהבנק.