בשבוע שעבר אירעה רעידת אדמה בשוק עריכת הדין בארה"ב. משרד עורכי הדין המוביל בארה"ב, דיואי אנד לבוף, הגיש בקשה להגנה מפני נושים במסגרת פשיטת-רגל (Chapter 11), בדרכו להליך פירוק נכסים. זוהי פשיטת-הרגל הגדולה אי-פעם של משרד עורכי דין בארה"ב.
מאות עובדים, בהם עורכי דין, מזכירות ועובדי מנהלה, ייאלצו לארוז את חפציהם ולצעוד את "צעדת הבושה" החוצה מהבניין ישירות אל שוק האבטלה הגואה בארה"ב.
פירמת עורכי הדין דיואי אנד לבוף נוצרה ממיזוג בין המשרד דיואי בלנטיין למשרד לבוף, למב, גרין אנד מקריי, ובשיאה העסיקה החברה 1,450 עורכי דין. הקריסה אירעה על רקע צבירת חובות והתפוררות מהירה בחודשים האחרונים. אך הקש ששבר את גב הגמל היה עריקת 160 מתוך 300 השותפים בפירמה למשרדים אחרים, על רקע בעיות תגמול והדיווחים על משבר נזילות.
לפי דיווח של דיואי שהוגש לבית המשפט, הנהלתה הבטיחה חבילות שכר של מיליוני דולרים לכ-100 שותפים בחברה, אך כאשר המשבר הכלכלי פגע בהכנסותיה, היא נקלעה למצוקת מזומנים.
החדשות על קריסת הפירמה העצומה היכו גלים בשוקי עריכת הדין בעולם. פירמות עורכי דין מובילות החלו לערוך דין וחשבון פנימי ולתהות באשר לאפשרות שמקרה כזה עלול לקרות ולהכות גם בהן.
גם בישראל הריצו במוחם שותפים במשרדים הגדולים אפשרות כזאת, אך נראה כי רובם ביטלו אותה מהר מאוד. עובדים במשרדי עורכי הדין בישראל ישמחו לשמוע שהשותפים הבכירים במשרדים אומרים היום בביטחון: "לנו זה לא יקרה". לפחות לא מהסיבות שזה קרה בארה"ב.
אף בנק לא קרס בישראל
השותף-המנהל במשרד גורניצקי, מהמשרדים האזרחיים הגדולים והמובילים בארץ, עו"ד מוריאל מטלון, אומר: "שאלתי את עצמי את השאלה האם זה יכול לקרות בישראל. קשה מאוד לגזור גזירה שווה בין ארה"ב לבין ישראל. תרחיש שבו אחת מהפירמות הגדולות בארץ תתמוטט, תיכנס לכינוס, לפירוק או להקפאת הליכים, נראה לי מאוד מאוד דמיוני, גם בגלל מבנה משרדי עורכי הדין בארץ ומבנה התגמול, וגם עקב השוני בממדי המשרדים פה לעומת המשרדים בארה"ב".
לדעת מטלון, "הבעיה המרכזית בארה"ב היא שבמבנה של השותפויות הגדולות יש התחייבויות של הפירמה, גם כלפי עורכי הדין השכירים וגם כלפי השותפים למשיכות, ובמהלך השנה הפירמה לוקחת על עצמה מערכת של התחייבויות מאוד משמעותית, לרבות תשלומי שכר דירה במנהטן שמגיעים למיליונים כבדים של דולרים. הפירמה מחויבת במצב כזה לייצר תזרים מזומנים מאוד מאוד משמעותי כדי לעמוד בשתי ההתחייבויות העיקריות הללו - שכר דירה ושכר לעובדים, בנוסף לנתח הקבוע שמחולק לשותפים.
"גם בארץ שני הסעיפים המרכזיים בכל משרד הם כוח-אדם ושכר דירה, אבל יחד עם זאת, המבנה של רוב השותפויות במשרדים הוא כזה שאין התחייבות לשלם לשותפים כשאין רווחים. לכן, הפירמה לכל היותר צריכה להתכווץ אם יש תקופת שפל. ראינו תקופות כאלה למשל ב-2008, כשפירמות צמצמו את כוח-האדם באופן דרסטי או צמצמו את המשכורות, ובסופו של דבר הן שרדו את המשבר".
להתאים עלויות למציאות הכלכלית
נוסף לכך, אומר מטלון, "לפירמות אמריקניות גדולות יש סניפים בארצות רבות. אחזקתו של כל סניף עולה סכומים מאוד משמעותיים. אתה צריך לייצר הון בשביל להחזיק את כל המערכת. בשורה תחתונה, כמו שראינו לפני 3 שנים בארה"ב שבשנה אחת התמוטטו 300 בנקים, כלומר, זה עלול לקרות שם; אך בישראל, לעומת זאת, לא היה בנק אחד שקרס. לכן אני חושב שהאנלוגיה הזאת לא תקרה אצלנו".
מטלון מזהיר, עם זאת, משאננות. "אני בהחלט חושב שזה צריך להיות כרטיס צהוב, במונחי כדורגל, למשרדים הגדולים - לנהוג ריסון וזהירות, כדי שלא יגיעו למצב שהשוק יוציא להם כרטיס אדום ויוציא אותם מהמשחק, כפי שקרה לדיואי אנד לבוף. היו תקופות שראינו במשרדים גדולים צמיחה דרמטית וגיוסי כוח-אדם משמעותיים, אבל צריך לזכור שכמו שיש עלייה יכולה להיות ירידה, וכדי שהמשרדים הגדולים בארץ ישרדו, הם חייבים לפתח לעצמם את המכניזם ולהתאים את העלויות, בעיקר את עלויות כוח-האדם, למציאות הכלכלית.
"אם הסימנים שרואים היום בתחומי התקשורת ובתחומים אחרים, של חברות שנכנסות לקשיים, ישליכו על הכלכלה כולה, זה יגיע גם למשרדי עורכי הדין. עם זאת, על סמך המשברים ב-2008 וב-2002, אפשר לומר שהמשרדים הגדולים יידעו לעשות את ההתאמות הנדרשות במהירות יחסית ויצלחו את המשבר, כך שלא נראה תופעה דומה. אבל כמו שאומרים בערבית 'דיר באלק'. צריך להיזהר".
גם השותף הבכיר במשרד פישר בכר-חן-וול-אוריון, עו"ד אברמי וול, סבור כי "יכולים להיות מצבים של התפרקות של משרדים בארץ, אבל קריסה של משרד, במובן של פשיטת-רגל וחוסר יכולת להחזיר את החובות כפי שקרה לדיואי, הוא תרחיש מאוד קלוש בישראל".
בכר-חן-וול-אוריון מעסיק כ-150 עורכי דין ויותר מ-250 עובדים. לדברי וול, "הסיבה העיקרית לכך שאין חשש לקריסה היא שמשרדי עורכי הדין בישראל לא מגיעים לרמות המינוף של המשרדים האמריקניים. כך שאם אתה לא ממונף, אז לכל היותר תעבור שנה קשה או תצטרך להצטמצם, אולי אפילו תתפרק, אבל לא תגיע לפשיטת-רגל מהסוג שדיואי הגיעו אליה.
"התנאי המוקדם להגיע למצב של פשיטת-רגל הוא שיהיה למשרד חוב חיצוני מאוד גדול. למיטב ידיעתי, זה נדיר בישראל, אם בכלל. בנוסף, יש הבדלים גם בגודל. משרדים בארה"ב הגיעו להיקפי פעילות כאלה, שהם כבר חדלו להתנהל כשותפות והפכו להיות יותר פירמה עסקית, עם כל הסיכונים שכרוכים בפירמה מן הסוג הזה, כולל חוב גדול".
כדור שלג שקשה לעצור
עו"ד רלי לשם, מראשי משרד מיתר-ליקרוורניק-גבע&לשם-ברנדווין, מסכים שיש הבדלים דרמטיים בין המשרדים בארץ למשרדים בארה"ב. "תרחיש של קריסת משרד גדול יכול לקרות בישראל, אבל אני חושב שזה לא יקרה מהסיבות שזה קרה לדיואי. הכוחות החזקים ביותר במשרדי עורכי דין הם השותפים הבכירים. השם שלהם זה הכוח למשיכת הלקוחות. בדרך-כלל אין להם סיבה לעזוב את המשרד, כי הוא הבייבי שלהם. מי שעוזבים הם שותפי הביניים".
בארה"ב המצב שונה. לשם: "שם, אם נוצר מצב שבו יש סדרת עזיבות במשרד כתוצאה ממחלוקות פנימיות או עקב ירידה ברווחיות ומתחילה עזיבה של 2-3 מאוד בכירים, זה יכול לגרום לאיזושהי תחילת מפולת, משום שנוצרת 'דילמת האסיר'. ברגע ששותפי ביניים רואים שמתחילה הסתלקות, הם אומרים לעצמם 'במקום להישאר פה אחרון, אברח ראשון ואמצא לי דבר אחר הטוב ביותר שאני יכול'.
"בארה"ב מקובל שעריקות ממשרדים וממשרד למשרד נעשות לא על-ידי אדם בודד. מחלקות שלמות עורקות. תמיד קיים חשש שתתחיל סדרת עזיבות, ואז מתחיל כדור שלג שקשה לעצור אותו.
"במקרה של דיואי, הקריסה התלוותה בהגשת בקשה לפשיטת-רגל בגלל החובות הכבדים. לפירמה גויסו כנראה שותפים ממשרדים אחרים שהבטיחו להם חבילות שכר מאוד מאוד אטרקטיביות, ואלה התחילו להעיק על המשרד. כתוצאה מירידה ברווחיות הם לקחו אשראי, בשביל לשמור על משיכות השותפים, מתוך הנחה שמדובר בירידה זמנית, וכשהמצב ישתפר הם יכסו את ההלוואות. ואז מגלים שהמצב לא משתפר, אבל כבר מסובכים עם חוב בבנק.
"בארץ, הניהול של הפירמות הוא יותר שמרני ויותר זהיר, ובדרך-כלל לוקחים את מה שיש ולא את מה שאין. למשרדים הגדולים אין חובות. כך שבהיעדר משבר כספי, הסיכויים שפירמה גדולה תקרוס ותיעלם הם אפסיים. רוב הסיכויים שבעתות משבר הפירמה מאוד מאוד תקטן ותתכווץ, אך לא תקרוס".
עוד נקודה שמעלה לשם היא ה"רוח הישראלית", שמשפיעה מאוד על ההחלטה אם לעזוב שותפות. "לאמריקנים אין שום סנטימנטים. עבור האמריקני מקום העבודה הוא מקום עם דרישות מאוד 'קרות', והציפיות שלך ממקום העבודה 'קרות'. לכן, ברגע שהמצב בעבודה נעשה קשה, ההחלטה של אנשים לעזוב היא מאוד מהירה. בארץ, בין רוב השותפים ישנם יחסי חברות, מערכות קשרים ורצון לעזור זה לזה, ולכן לא רצים ונוטשים את הספינה ברגע שמרגישים שיש קצת רוח בכיוון הנגדי".
לעשות חשיבה מחודשת
"בכלל כמנטליות, הארץ יותר מלוכדת", אומר לשם. "למשל, בצבא ואיך שאנחנו מתנהגים באופן כללי, יש איזושהי חברות בין אנשים. זו לא חייבת להיות אהבה, אבל ישנה חברות. ברוב המשרדים יש בכל זאת הליכה בדרך משותפת שנים רבות, כך שאתה לא קם ונוטש כשאתה מרגיש שקשה, אלא אתה ממשיך לעשות מאמצים כדי לשקם את הדברים ולהמשיך הלאה".
וול מסכים: "זה משהו שקשור גם לגודל המשרד. כשאתה במשרד עם כמה מאות שותפים, אז באופן טבעי הדבק שמחבר בין שותף אחד לשאר השותפים הוא הרבה יותר קטן, והרתיעה מפני עזיבה יותר קטנה. כשאתה שותף במשרד שבו שדרת השותפים היא במקרה הטוב כמה עשרות בודדות, אז מערכת היחסים האישיים היא הרבה יותר חזקה, והסנטימנט והמחויבות ההדדית הרבה יותר חזקים, זה לא רק ביזנס".
ובכל זאת, אם ניתן לחשוב על תרחיש של קריסת משרד עורכי דין, זה יכול לקרות אם וכאשר דמויות המפתח שבו ינטשו אותו.
לשם: "בכל משרד גדול ישנה קבוצת שותפים מובילה, שנהנית מרוב המוניטין, המשרד מבוסס עליה, היא מושכת את הלקוחות, והיא מביאה את הביזנס למשרד - מה שאנחנו מכנים בעגה מקצועית ריין-מייקרז. השאלה היא מי עוזב. אם יעזבו את המשרד שותפים שהם המגנטים, אז העסק יתחיל לקרוס".
אבל גם אז, אומר לשם, זה לא אומר שהפירמה הגיעה לסוף דרכה המקצועית. "פירמה שנמצאת במשבר מסוג כזה צריכה לעצור ולעשות חשיבה מחודשת. זה כמו שהמים מתחילים לעלות, ואתה צריך באיזה שהוא מקום לבנות סכר כדי לעצור אותם. איך אתה מפסיק את הבריחה של עורכי דין מהמשרד כשזה מתחיל? אחת הדרכים היא מיזוג מהיר. אז מי שעוד לא ברח מרגיש ששינו את התנאים ויצרו אופק חדש לעתיד. אם אתה לא עושה את זה, אתה בסופו של דבר נשאר משרד מצומק ואפור".
ובינתיים, בישראל: שורדים את המשברים
עורכי הדין הישראליים שטוענים "לנו זה לא יכול לקרות" יודעים כנראה על מה הם מדברים. רובם מבססים את הערכותיהם על דוגמאות מן העבר, שבהן התרחשו רעידות אדמה במשרדי עורכי דין מובילים ומוכרים, אך המשרדים שרדו את המשברים הללו. דוגמאות:
בדצמבר 2009 הונחתה מהלומת מחץ על משרד רון גזית-רוטנברג: 7 שותפים ו-18 עורכי דין, 25 עובדים מקצועיים, עזבו את המשרד יחד עם חלק מלקוחותיו, והקימו משרד עצמאי. בעוד המשרד החדש מתחיל את דרכו עם 25 עורכי דין, והתברג במקום של כבוד בקרב המשרדים הבינוניים, צנח משרד רון גזית-רוטנברג צניחה חופשית, ישירות אל המשרדים הקטנים המעסיקים פחות מ-10 עורכי דין, לאחר שנותרו בו רק 5 שותפים ו-5 עורכי דין לאחר העריקה הגדולה.
פחות מחודש לאחר הדרמה, ב-1 בינואר 2010, כבר הועסקו במשרד 25 עורכי דין, מתוכם 9 שותפים.במקביל, המשרד החדש שהקימו הפורשים, עמר-רייטר-ז'אן-שגיא-כהן, שומר על פרקטיקה מצליחה.
שנים קודם לכן, ב-2006, טילטל עו"ד רוזובסקי את משרד עורכי הדין המוביל צדוק ושות', כשהחליט לפרוש למשרד צלרמאייר-פילוסוף, שממוקם 6 קומות מתחת למשרד צדוק, בבית רובינשטיין בתל-אביב. ההערכה הייתה כי שליש מעובדי המשרד יעזבו - רוזובסקי עם שני שותפים נוספים וכ-7 עורכי דין שכירים - אך בסופו של דבר כמעט חצי מהמשרד עזב.
הרקע לפרישה היו חילוקי-דעות בין עו"ד אילן שביט, השותף שהוביל את המשרד לאחר פטירתו של מייסדו חיים צדוק, לבין עו"ד רוזובסקי, באשר לעתידו של המשרד.
זמן קצר אחרי שהפרידו כוחות, התברר כי למרות הפרישה הגדולה, משרד צדוק, בראשותו של עו"ד אילן שביט, הצליח לחזור לאיתנו ושמר על הובלה בתחומי התמחותו. במקביל, שגשג רוזובסקי במשרד צלרמאייר, וכיום הוא מהשותפים הבכירים המובילים אותו, ושמו אף צורף זה מכבר לשם הפירמה.
עוד מקרה של פיצול פורסם במארס 2011. פחות משנה אחרי שעורכי הדין גלעד שר ומולי אהרנסון, השותפים המייסדים של פירמת עורכי הדין אהרנסון-שר-אבולעפיה-אמודאי, פירקו את החבילה והקימו שני משרדים עצמאיים, הודיע המשרד המפורק אהרנסון-אבולעפיה-אמודאי על עוד פיצול: לאחר 15 שנות פעילות משותפת הודיעו השותפים הבכירים בו, עורכי הדין אהרונסון ואילן אמודאי, על כוונתם להתפצל לשני משרדים.
עורכי הדין אהרנסון ואמודאי מסרו אז כי ההחלטה על פיצול המשרד התקבלה ברוח טובה, כי "הבנו שאנו מחזיקים בחזון שונה לגבי צמיחה והתפתחות אסטרטגית".
עוד קודם לכן, ביולי 2010, הודיע המשרד על פירוק השותפות בין עורכי הדין שר ואהרנסון, לאחר כ-5 שנות פעילות משותפת. עם הפיצול הקים עו"ד שר משרד עצמאי, שהעסיק 25 עורכי דין ועסק בכל תחומי המשפט המסחרי-עסקי; ומשרד אהרנסון-אבולעפיה-אמודאי מנה 40 עורכי דין.
משרד אהרנסון-שר-אבולעפיה-אמודאי נוסד ב-2004 עם מיזוגם של שני משרדים: אהרנסון-אבולעפיה-אמודאי ומשרדו של שר. תוך כחצי עשור צמח המשרד ביותר מ-250% והתברג במקום ה-18 בין 20 המשרדים הגדולים בארץ (לפי דירוג D&B). עקב פירוק המשרד, הוא איבד את מקומו ברשימת "20 הגדולים". בדירוגים הבאים נוכל לראות כיצד מתמודד המשרד עם המצב בשנה שלאחר הפיצול האחרון.