1. המדינה נסוגה ברגע האחרון ממאבק משפטי שהתגלגל בין הערכאות והגיע עד לפתחו של בית המשפט העליון, וזאת במטרה להימנע מפסק דין תקדימי שהיה עשוי לכבול את ידיה במאבקה נגד הלבנת הון. הפרקליטות הסכימה לביטולו של צו תפיסה שהוציא בית משפט השלום בירושלים, שמכוחו תפסה המשטרה נכס נדל"ן - בניין מסחרי ששוויו הוערך ב-15 מיליון שקל - לכאורה, תוך חריגה מסמכותו של בית משפט השלום, בנוגע להוצאת צווי תפיסה.
מדובר בסיפורם של עדי לייבוביץ וטובי פרץ, המחזיקים ב-60% ממניות חברת "ט.ל.פ נכסים", באמצעות חברה אחרת שבבעלותם. נגד שניהם ונגד החברה מתנהלת חקירה משותפת של המשטרה ושל רשות המסים בחשד לסדרת עבירות - בהן על חוק שירות התעסוקה, חוק איסור הלבנת הון, פקודת מס הכנסה, חוק מע"מ ועוד. התיק מצוי בפרקליטות מיסוי וכלכלה, ונשלח להשלמות חקירה.
במסגרת זו ביקשה המדינה מבית משפט השלום בראשון-לציון לרשום הערת אזהרה על בניין מסחרי שהחברה רכשה את הזכויות בו, וזאת במסגרת הליכי תפיסה לפי החוק לאיסור הלבנת הון, כדי להבטיח אפשרות חילוט הרכוש בתום ההליכים המשפטיים.
"רכוש תמים"
החשודים התנגדו לתפיסה, בטענה כי מדובר בנכס שלא נטען לגביו שנעברה בו עבירה כלשהי. בית המשפט הסכים כי אכן לא מדובר בנכס הקשור לעבירה כלשהי, והמדינה איננה נזקקת לו כראיה. אולם הן בית משפט השלום והן המחוזי קבעו כי סמכות התפיסה היא רחבה, ואפשרו את המהלך שביצעה המדינה.
לייבוביץ ופרץ ערערו לבית המשפט העליון על ההחלטה. סנגורי החשודים, עורכי הדין יהושע רזניק וציון סהראי, כתבו בערעורם כי "השאלה המשפטית היא - האם חוק איסור הלבנת הון מקנה לבית משפט השלום סמכות להורות על תפיסת רכוש, שהוא 'רכוש תמים', וזאת בשלב החקירה טרם הגשת כתב אישום - או שמא סמכות זו נתונה רק לבית המשפט המחוזי".
לטענת הסנגורים, הסמכות לתפיסת רכוש בשלב החקירה, מכוח החוק לאיסור הלבנת הון, נתונה לבית משפט השלום רק כאשר הרכוש קשור בדרך כלשהי לעבירה. טענת המדינה, כי יש אפשרות שהנדל"ן נרכש בכספים שהושגו באמצעות ביצוע עבירות, איננה קשר מספיק לצורך כך.
קביעה שיפוטית שתקבע תקדים ברוח זו עשויה לסבך את המדינה: למשטרה אין סמכות לפנות בשלב החקירה לבית המשפט המחוזי, ולשם כך היא תצטרך לערב את פרקליטויות המחוזות. הדבר יסרבל מאוד את ביצוע הליכי התפיסה במסגרת חקירות בחשד להלבנת הון, כשאין ראיות ישירות לקשר בין הנכס שמבקשים לתפוס לבין העבירות הנחשדות.
בסוגיה זו נתנו עד עתה בתי משפט השלום והמחוזיים פסיקות סותרות, והמדינה מעדיפה ככל הנראה את המשך המצב המשפטי הקיים, על פני הלכה חד-משמעית שתצא מבית המשפט העליון בנושא זה.
זו כנראה הסיבה שכאשר העניין הגיע לבית המשפט העליון - ובהתאמה, עבר לידי פרקליטות המדינה - נמסרה לבית המשפט ההודעה הבאה: "לאחר שהמדינה שקלה בדבר, ולנוכח מכלול נסיבות העניין, היא מסכימה לביטול צו התפיסה שניתן, המתייחס לנכס המקרקעין. אין בעמדה זו כדי לגרוע מעמדתה הנורמטיבית של המדינה ביחס לקביעות בתי משפט השלום והמחוזי ביחס למקרים שבהם קיימת לבית המשפט סמכות לתת צו תפיסה מכוח החוק לאיסור הלבנת הון".
וכך, שופט העליון, נעם סולברג, נחלץ מהצורך לכתוב פסק דין בנושא, ואישר את הודעת המדינה.
לדברי סנגור החשודים, עו"ד סהראי, "משמעות עמדת המדינה היא שהיא מעדיפה לוותר על נכס בשווי גדול - ובלבד שלא תתקבל החלטה על-ידי העליון שעלולה להוביל למצב שמותיר את המשטרה כמעט ללא סמכויות לתפוס רכוש במסגרת חקירות הלבנת הון. אם הייתה מתקבלת עמדתנו, המשמעות הייתה ששוטר לא יכול היה לבקש לתפוס רכוש בשלב החקירה, דבר שהיה פוגע קשות בסמכויות ובאמצעים העומדים לרשות המשטרה נכון להיום" (בש"פ 2581/12).
2. תביעות קטנות - גם לתאגידים?
חוק בתי המשפט קובע מגבלות על הליך התביעות הקטנות בבתי משפט השלום. החוק קובע, בין היתר, כי תביעות קטנות, המוגדרות כיום כתביעות בסכום של עד 30 אלף שקל, רשאי להגיש רק אדם פרטי - ולא תאגיד או חברה.
את המצב הזה החליטה לשנות "הקליניקה לאכיפה אזרחית ורגולציה" בבית-הספר למשפטים של הקריה האקדמית אונו, שבראשה עומד עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת
"הצלחה". לפני ימים אחדים פנתה הקליניקה, באמצעות עו"ד מן והסטודנט אלעד ארביב, למשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים אזרחיים, עו"ד שרית דנה, בהצעה לשינוי החוק.
אנשי הקליניקה כתבו לעו"ד דנה כי "קביעות החוק אינן מובילות למשטר הדיוני היעיל ביותר מבחינת הצדדים, היות שתאגידים קטנים בעלי מחזור הכנסות מוגבל ומשאבים מצומצמים, כמו חברות יחיד או חברות משפחתיות, נושאים בהוצאות דיוניות עודפות הנוגעות לניהול הליכים משפטיים בסוגיות פשוטות לכאורה, בשל החסם שבחוק. אנו סבורים כי יש למתן את האיסור הגורף שבחוק, האוסר על תאגידים להגיש תביעה בבית משפט לתביעות קטנות, כך שיתאפשר לתאגידים בעלי אפיון מסוים להגיש תביעות כאלה".
המשנה ליועץ המשפטי טרם הגיבה להצעה.
לא השנה הקלה בחייו
מזל טוב: השבוע יחגוג ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד דורון ברזילי, שנה בתפקידו. זו לא הייתה השנה הקלה בחייו. בתחילתה הוא גילה כי למרות טעמו המתוק של הניצחון על עו"ד יורי גיא-רון בבחירות האישיות, הישירות, לתפקיד ראש הלשכה, גיא-רון עדיין נהנה מרוב במועצה הארצית, ומצוי בעמדה המאפשרת לו למרר את חייו של ברזילי; למשל, בחלוקה התקציבית הפנימית. הלשכה, מתוקף מספרם המתנפח של עורכי הדין, חולשת על תקציב של עשרות מיליוני שקלים, וברזילי רצה שכל הטוב הזה יהיה גם תחת ידיו.
אלא שאז הוא גילה כי המאבק שניהל בקדנציה הקודמת, כיו"ר ועד מחוז תל-אביב, להגדלת התקציב למחוזות על חשבון המוסדות הארציים - החל לפעול נגדו. המועצה הארצית, הנשלטת בידי נאמני גיא-רון, חנקה את ברזילי והעניקה תקציבים ביד נדיבה למחוזות, שבארבעה מהם שולטים אנשי הראש הקודם. על הדרך, הצליחו אנשי גיא-רון לפלג בין שני השותפים - ברזילי ועו"ד אפרים נוה, יו"ר ועד מחוז תל-אביב, הנהנה העיקרי מהנדיבות החדשה כלפי המחוזות.
את שנתו הראשונה בתפקיד סוגר ברזילי כנגרר אחר האירועים, ולא כמי שמוביל אותם. מעורבותו המאוחרת בפרשת השופטת ורדה אלשיך ופעולותיו במאבק נגד הסגת גבול המקצוע, נתפסות כניסיון לרכוב על הצלחה של אחרים.
כעת, עם השלמת שנה בתפקיד, נכנס לתוקף גם סעיף עלום בחוק הלשכה, המאפשר להדיח ראש לשכה מכהן לאחר תום השנה הראשונה.
אך המשוכות להדחה הן גבוהות: המדיחים צריכים להשיג שני-שלישים מהמועצה הארצית ומהוועד המרכזי, ופירושה של הדחה הוא פיזור המוסדות והליכה לבחירות.
אולם על אף שפוליטיקאים, אפילו בלשכה, אינם נוהגים לפזר את עצמם, נשמעים הקולות התומכים במהלך הדחה רציניים יותר ויותר. לפי שעה, מתחת לפני השטח.