בקבוק קולה ישן מזכוכית, בן 28 שנים, שמור היטב מאחורי דלת זכוכית של ארון קיר. בקבוק הקולה תופס מקום של כבוד במדף המרכזי. הצבעים דהו במעט, אך אי אפשר לטעות בו. בקבוק שהוא חלק מליין מיוחד שהפיקה חברת קוקה קולה העולמית לכבוד משתתפי אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, סמל האולימפיאדה מתנוסס עליו. הבקבוק פקוק, המשקה עדיין בפנים. והנה, לצדו, מארז קרטון חגיגי, בתוכו ארבע מדליות מזהב, שרועות לראווה על מצע קטיפה מבורדו, מבית היוצר של הוועד האולימפי הישראלי.
"זה אבא קנה למזכרת", היא אומרת בחיוך ביישני. ארון שלם וכוננית קטנה, כולם מלאים במזכרות, ושלל מדליות תלויות על הקיר. הארון, הכוננית, המדליות על הקירות - כמו חברים ישנים - מחזירים את לימור פרידמן 30 ויותר שנים לאחור. כמו מכונת זמן שקפאה, ככה החדר בו נמצאים כל אלה, שומרים בבטחה על מציאות ישנה. לא זרוקים ומעלי אבק במרתף, אלא ממוקמים בחדר מרכזי, חדר העבודה שלה, בדירה המטופחת של פרידמן בבניין חדש ורב קומות ברמת גן.
כשנדמה שכל מתווכי הזיכרון של פרידמן חולקים חדר אחד, פותחת לפתע פרידמן את הארון שבמסדרון, שולפת מתוכו 15 אלבומי תמונות מלאים בצילומים וגזרי עיתונים מימים נושנים. חלק מהאלבומים עולים על גדותיהם, לא נותר עוד מקום פנוי בין דפיהם, והתמונות נושרות מטה ברגע בו משתחרר האלבום מאחיזת חבריו למדף.
כתבה ראשונה בסדרה - מה אלכס אברבוך רצה יותר מהכל
כתבה שניה בסדרה - איך השתנו חייה של נילי אברמסקי
***
זיכרון הוא דבר חמקמק. וסיפורה של לימור פרידמן הוא סיפור על אכזריותו של זיכרון. היא היתה אז נערה בת 16 כשנסעה לאולימפיאדת לוס אנג'לס, חברת המשלחת הישראלית והנציגה הנשית היחידה בנבחרת ההתעמלות. "לוי ופרידמן עברו המינימום ברומניה", מספרת כותרת דהויה בפונט ישן של "ידיעות אחרונות". היתה אז מלחמה קרה בעולם, ובארץ, כרגיל, המלחמה היתה חמה, הפעם בלבנון. "בגלל שהרוסים לא השתתפו באולימפיאדה, התפנו עוד מקומות והיתה אפשרות לצרף עוד מתעמלים. התחרות הקובעת היתה ברומניה", היא חוזרת לאחור הודות לגזיר העיתון ההוא, "אני זוכרת אותה כתחרות קשה ומלחיצה, כי פתאום היה מה להפסיד. גם את האושר העילאי שאחריה אני זוכרת".
"יש לה רגליים יפות, שתיסע", מגיב גזבר ההתאחדות לספורט, אריה סלוצקי, על השגת המינימום ששלח את פרידמן - ילדה בכיתה י"א בתיכון בן צבי - לאולימפיאדה, ואת התרעומת על השגת המינימום והצחוק שאחריה, אפשר לשמוע גם היום מבין שורות גזיר העיתון. "יהודה בלו האשים את מקבלי ההחלטות באפליה ועזב בכעס את הארץ, ועל פרידמן טענו הלשונות הרעות שרגליה היפות הקפיצו אותה למטרה", כך בגזיר אחר. אז סלוצקי לא מעד, באמת תפסו ככה אז את המציאות. "מקווים לשיאים אישיים ולמיקום מכובד או סביר שיצדיק את השתתפותם", מסכם "ידיעות אחרונות". בסך הכל שלחה ישראל 33 ספורטאים ללוס אנג'לס - המשלחת הגדולה אי פעם ששלחה עד אז.
איך זה נגמר? פרידמן נפלה מהקורה. פעמיים היא נפלה ממנה, באותו התרגיל. לא בתחרות צדדית, לא באימון בלי נוכחות תקשורתית. באולימפיאדה. מול אולם מלא ב"פאולי פביליון" בלוס אנג'לס. ומיליוני זוגות עיניים מכל העולם שננעצו בה דרך מסכי הטלוויזיה. כולל כמה מיליוני זוגות מייד אין איזראל. היא סיימה במקום ה-65 והאחרון את תרגיל הקורה, כשגם בתרגילי הקפיצות (59), המקבילים המדורגים (64) והקרקע (65) היא שמרה על רמה דומה.
***
"הציפיות שלי אז היו צנועות", היא מתכתבת היום עם אותם גזרי עיתונים שבהם היא ממשיכה לעלעל. "לעשות את מה שעבדתי עליו באימונים, לצבור כמה שיותר נקודות. היו אז המון ספורטאים בכפר האולימפי. פסטיבל אחד גדול של המון אנשים והאמריקאים בכלל יודעים לעשות ספקטקל. אני זוכרת את טקס הפתיחה, עם ההמונים שצועדים. יש תמונות שעוברות לי בראש. אולם האימונים היה ענק וגדול, לא הייתי רגילה לזה. כשאני חושבת על זה עכשיו, זה היה טקס קשה מאוד, כי אתה מחכה שעות בחדר המתנה לפני שאתה יוצא לצעדה בטקס. אבל אז, כשזה קורה, זה באמת וואו, הטלוויזיות עליך, וכל עשרות האלפים ביציעים".
ואז היא נפלה מהקורה. פעמיים. עד כדי כך, שה"גשש החיוור", עוד מגדיר ישראליות, הקדיש לה מערכון. עד כדי כך התקבע המיתוס עליה והפך לטראומה, שמספרים עליה שלא דרכה מאז באולם התעמלות. רק שפרידמן מורה לחינוך גופני בבית ספר יסודי והיא הפכה לכזאת זמן לא רב אחרי שהשתחררה מהצבא. היא הפכה למורה, כיוון שרצתה להמשיך בתחום הספורט והוראת חינוך גופני היתה הדרך הנכונה ביותר. אבל המיתוס על הטראומה פרש כנפיים מזמן.
"השנים", היא אומרת, "הקהו את התחושות. אולי הדחקתי, אבל לאט לאט, עם הזמן, הבנתי שזו העיתונות וזה מה שמחפשים. או מדליה או כישלון. האמצע לא מעניין אף אחד ואין מה לספר עליו. על חמלה וחיבוק בוודאי שאין מה לדבר. עשיתי את שלי, ונכון שנפלתי, אבל הרבה נופלות, ואני הייתי אז צעירה מאוד, ובמבנה האישיות כמו שלי, זה מה שהציל אותי. כי היו לי את הכוחות להתמודד. לא התרסקתי. המשכתי עוד שנה להתעמל, השתתפתי בעוד מכביה, ואז התגייסתי ופרשתי".
* בדיעבד, זה היה שווה?
"מבחינתי, עצם ההשתתפות וכל החוויה שנלוותה אליה, היו יותר גדולות מכל הכתבות והחגיגות שעשו על חשבוני כשחזרתי לארץ. רק אחרי כמה שנים, לקראת כל אולימפיאדה, כשהזכירו את זה, את הנפילה שלי, כמו בכל פעם כשביקשו להעצים את הכישלונות, זה נכנס לי יותר ויותר לתודעה. ואני אומרת היום, שעם כל מה שהיה, זה היה שווה כל רגע. החלום של כל ספורטאי הוא להשתתף באולימפיאדה, ואני הגשמתי אותו. הייתי גם בשתי אליפויות עולם. זאת היתה השקעה אדירה. אין משהו כלכלי שעומד בעייני הספורטאי כשהוא בוחר בקריירה כזאת. בטח לא באותם ימים".
היא שולפת קטע עיתון מאלבום התמונות ובו תמונה מטקס הפתיחה. "הנה אני, פה", היא מצביעה בחיוך, "זאת מזכרת נפלאה מתקופה ארוכה שהקדשתי לה את חיי הצעירים. והנה, כאן, זאת תמונה כשנחתנו בארץ. זאת אני ליד השייט איתן פרידלנדר". היא מדלגת על קטע עיתון שהכותרת שלו מספרת: "ושבו תירוצים לגבולם: מי אמר שהשופטים דפקו אותו, לא הרגשתי טוב, המאמן לא היה איתי?". לצדו קטע אחר: "ספורטאי ישראל נדהמו: ציור ענק על קרטון של אחוזת משפחת יואינג, גיבורת הסדרה דאלאס".
***
"עובדים קשה, 8-7 שעות ביום!!!", נכתב בכתב יד עגול בעט כחול, בין תמונה שלה ממחנה אימונים בגרמניה, מתאמנת על הקורה, לתמונה אחרת על ארגז הקפיצות ושלישית על מזרן תרגילי הקרקע. "זאת ממש-ממש ההתחלה, זאת אמא שכתבה", היא מחייכת בביישנות, היום כבר אמא בעצמה, וכתב היד האימהי מספר על "טקס פתיחה בהונגריה", והנה תמונה שלה, בת 12 וחצי עם המאמנת שלה בעיירה הגרמנית וצלה. ושם צילום של אלכסנדר פרנקנשטיין בשחור-לבן, מפרנקפורט, כשפרידמן על הקורה, מתוחת גוף, ראש מוטה כלפי מעלה וידיה לצדדים, כמו צילום דוגמנות להתעמלות.
"היה מאוד לא נעים לראות אותה נופלת פעמיים מהקורה", מספרת אמא של פרידמן לכתב בנמל התעופה, כשהמתינו שניהם לנחיתת המשלחת האולימפית חזרה בארץ, ואז אספה אותה במכונית המשפחתית, יחד עם אביה, ונסעו שלושתם הביתה.