הנקראות ביותר

"האולימפיאדה שינתה לי את החיים"

המרתוניסטית נילי אברמסקי לא חשבה על המשחקים האולימפיים, אבל בגיל 34 היא מצאה את עצמה באתונה ■ ספורטאי אולימפי, מבט בדיעבד - כתבה שנייה בסדרה

נילי אברמסקי לוקחת מחשב. שמונה מאות מטר בקו אווירי מהבית שלה ברחובות יושבים אנשים שמקדישים חיים שלמים לפיצוח לוגריתמים שפולטים את המספרים ששווים לסך כל הצעדים שאברמסקי עשתה בריצה בקריירה שלה. ותוך כד דיבור היא מתחילה לחשב. "עברו כבר שנתיים וחצי מאז שפרשתי", אומרת אברמסקי (42), "ואני לא רצה מאז. אני לא רצה, כי אם אני לא בכושר של קריירה, זה לא מעניין אותי. יש משהו מאוד טוטלי בחיים של מרתוניסט. התוצאה היא שהיום אני כבר לא יכולה להתחרות סתם ככה להנאתי. ההנאה היא נגזרת של להגיע לרמה הכי טובה או לצאת למרוץ במטרה שיהיה אימון חזק לקראת הדבר האמיתי. העניין הוא, שאי אפשר להגיע לרמות האלה של ההנאה שלא דרך תחרות. זה לא בר שחזור בכלל. לא הגעתי לשחיקה מנטלית. בבוקר האחרון היו לי את אותן תחושת טריות והתלהבות כמו שהיו לי בבוקר הראשון. ויצאתי לרוץ".

25 מרתונים רצה נילי אברמסקי בחיים שלה, כולל היילייט אחד גדול: המרתון במשחקי אתונה 2004. באימונים היא עשתה 32 עד 37 קילומטר. הממוצע השבועי שלה עמד על 160 קילומטר, והיא אומרת שיחסית למרתוניסט, מדובר במספר סולידי. היא רצה יותר מחמשת אלפים קילומטר בשנה, היא התחילה את הקריירה בשנת 83' ופרשה 25 שנה מאוחר יותר. בקצב מהיר היא גמעה מאה מטר בחמישים צעדים והיא מעריכה שהממוצע שלה לצעד הוא מטר וחצי. אברמסקי מקישה את הנתונים על מקלדת מחשב הכיס.

"חמשת אלפים קילומטר, כפול עשרים וחמש... 125 אלף קילומטר סך הכל, וואו, זה הרבה, מה אורך הקפה אחת של כדור הארץ? עכשיו נכפיל באלף, נחלק באחד וחצי, זה יוצא... 416,666,666.7 צעדים. זה המון צעדים! המון צעדים שמרכיבים דרך אחת ארוכה, אבל הדרך היתה מדהימה".

לכתבה הראשונה בסדרה - חיים שדמי פגש לשיחה את אלכס אברבוך

***

היא יורה את המלים כמו צעדים. לא עוצרת לרגע. ריצת מרתון היא בעיניה דבר מדעי לכל דבר. "ברמות הגבוהות אנחנו מדברים כאן על ניואנסים של שניות. אתה יורד לרזולוציות של לאיזה קצב תגיע בכל אימון ומתי אתה מפחית ומגביר מנוחה. אתה חייב להקפיד על דקויות של תזונה ושינה, עד כדי כך שאתה צריך להפנים שאתה לא עצלן אם אתה ישן כל-כך הרבה. לוקח לך זמן להבין שאם קמת עייף לאימון קשה, עדיף שלא תתאמן. בקריירה של 25 שנה היו גם ימים כאלה, ואתה חייב ללמוד לקרוא נכון את הגוף שלך ולא לייסר את עצמך אם העייפות גוברת על הצורך שלך להתאמן. זה תהליך. אלה לא דברים שקורים ביום. אתה נכשל ומנסה שוב, ושוב נכשל, ובסוף לומד. רק מה, עם כל המדעיות והתכנון המדויק ברמת הקשקש, בסוף מרתון הוא כמו רולטה רוסית. מספיק שקמת ביום לא טוב או שמזג האוויר זוועתי, והלך עליך. זה לא חשוב כמה הכנות עשית.

"אני חייבת להודות שרק לקראת גיל 32 הבנתי מה זה באמת מרתון ואיך להבין את הגוף שלי יותר טוב כדי למצות את הפוטנציאל שלי. ואת זה אני מבינה בדיעבד. אני יותר נינוחה היום. אני מדברת איתך על תהליך מאוד ארוך שבא אחרי 13 שנה של אימונים בריצות בינוניות וחצאי מרתון. זה התאים לי, ההבשלה האיטית הזאת. יש דברים שהייתי צריכה לעבור כדי להבין. פרישה בגיל צעיר, שזה בדרך כלל מה שמאפיין ספורטאי, היא נוראה בעיניי. אתה מפספס משהו בהבנת התהליכים שאתה חווה. רק מבוגר יכול להבין את עצם התחושות ואת העוצמות שנלוות אליהן. זה הקסם".

מאז שפרשה היא מתעסקת באימון ומתעקשת שהאימונים יהיו ברחובות. היא נולדה ברחובות וחיה שם, לא רחוק מבית ההורים. היא מלמדת ריצה כ-30 איש, לפעמים המספר יורד ל-20, תלוי בתקופות, ועוד כ-15 ילדים.

"רוב התלמידים שלי הם סביב גיל ארבעים, שמבינים שמימוש קרייריסטי לבדו וחוסר באדרנלין הם מתכון לחיים נוראים. רק כשיצאתי מלימודי הפיזיולוגיה, אחרי הרבה שנים בספורט, הבנתי שזה לגמרי בסדר להיות ספורטאי ולהתפרנס מזה. אתה חי כאן תמיד בתחושה שספורט זה לא מקצוע ושתגמור ברחוב זרוק לצד תעלה, אבל אני חייבת להגיד שהרווחתי מספיק בקריירה שלי. הכל שאלה כמה אתה רוצה. בריצות ארוכות יש יחסית יותר כסף ויש גם קצת כסף מפרסים".

כמה כסף זה מספיק?

6,000-5,000 שקל, זה היה הממוצע החודשי שלי. רוב האנשים לא ייפלו מהכסא מסכום כזה, חלק יגלגלו עיניים איך זה לגדל ככה שני ילדים כאם חד-הורית - אבל עובדה שאפשר. אני לא מרוויחה הרבה יותר מדי היום ועדיין חוסכת הרבה בכל חודש. אורח החיים שלי זול, כי אין בהם חומריות. כנראה שלא חסר לי כלום, עובדה שאני מסרבת לקבל תלמידים חדשים".

***

ואז, אחרי למעלה מ-20 שנה במקצוע, למעלה מ-20 שנה של ריצות והתרגשויות לצד מפחי נפש, בידיעה שלא משנה מה תעשה, היא כבר לא תביא זהב בתחרות בינלאומית גדולה, וארבע שנים לפני שפרשה, אברמסקי הגשימה את הפנטזיה. זה קרה ב-2004. "בכלל לא תכננתי להיות שם, באולימפיאדת אתונה. ילדתי שנה וקצת קודם, וכשחזרתי להתאמן, נכנסתי מהר מאוד לכושר. הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. כשליאל, הבת שלי, היתה בת חצי שנה, היה לי כבר ברור שאני הולכת על הקריטריון. ומרוב שזה היה ברור, לא ספרתי את זה. ואז, כשאתה זחוח, הכל מתמוטט. נכשלתי בתחרויות כשניסיתי להשיג את הקריטריון לאולימפיאדה, ופתאום קלטתי כמה זה היה חשוב וכמה הרבה אנשים שהקיפו אותי ורצו בהצלחה שלי אכזבתי. גם את עצמי כמה אכזבתי. וכשהלכתי לתחרות האחרונה, הצ'אנס האחרון לפני אתונה, מרתון פאריז, הייתי כל כך נחושה, שמרוב שהייתי נחושה, עשיתי את זה. ועדיין, גם אז, לא היה ברור לי כמה אולימפיאדה זה דבר חשוב".

האולימפיאדה היתה חלום?

"אני לא ראיתי אף פעם באולימפיאדה חלום, כי לא הייתי בין עשרים הראשונות בעולם והייתי מודעת לרמה שלי. ואז, תוך כדי התהליך וכשנחשפתי לכמות האנשים שתמכה בי, קלטתי עד כמה זה חלום מטורף של הרבה אנשים. אולימפיאדה הרי נחשבת לדבר המדהים בעולם ורוב בני האדם הרי לא יהיו שם, הם בעצם מגשימים את הפנטזיה דרכך. היום אני מבינה שבעצם התהליך הזה שעברתי בהבנה שלי עד כמה אולימפיאדה חשובה לאחרים, היתה בעצם סוג של השלכה. כי האולימפיאדה שינתה לי את החיים. זאת חוויה עוצמתית ברמות שאי אפשר להבין עד שאתה לא שם.

"אני זוכרת המון מאותו שבוע באתונה. אתה קולט פתאום את העוצמה של כפר אולימפי. כמו עיר ריאליטי שנבנתה במיוחד להכיל 16 אלף איש, כולל בתי קולנוע, חדרי כושר ומה לא, והכל כדי שתוכל למצות את הפוטנציאל. רק אז אתה מבין כמה חשוב לך להצליח. יום המרתון עצמו היה מדהים. הכל הלך לי. התנאים היו קשים, חום של שלושים מעלות, לחות נוראה. ידעתי שאני בין האחרונים בזינוק, וכל קילומטר-שניים עקפתי מישהו. ב-15 הקילומטרים האחרונים אתה רואה מלא גופות: אלה עצרו, אלה פרשו, אלה בוכים, אלה מקיאים. ואני כל הזמן בתהליך שיפור. אני מגיעה לקבוצת בנות, ואני אומרת לעצמי, 'טוב, אני אשאר איתן', ואז אמרתי לעצמי שאין מצב שאני לא עוקפת אותן. גם כשנכנסתי לאצטדיון להקפה של המאתיים מטר האחרונים, הייתי חייבת לעקוף מישהי, כי זה היה הדובדבן. הגעתי למקום 42 מתוך 82 רצים, ונדרשו לי כמה שנים להבין עד כמה החוויה ההיא היתה עוצמתית. עד כמה היא העצימה לי את הביטחון העצמי ואת החיים בכלל, עד כמה היא העלתה לי את הערך העצמי.

"השגתי ומימשתי את הייעוד שלי בחיים. הגעתי לרגע הכי חשוב לספורטאי, ועמדתי בו בגבורה. גם אם לא אעשה דבר עד סוף חיי, אני יודעת שעשיתי מספיק. כל החיים נראים מאז ורודים".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות