הרשעתו של איתי בן-דרור ברצח 3 ילדיו, אשר אירע ביום הולדתה של אמם וכנקמה בה, סוגרת אמנם מעגל ועושה צדק, אבל גם מעוררת שאלה: האם ניתן למנוע את הרצח הבא? האם הרשויות מסוגלות לאתר את אותם "עשבים שוטים", מופרעים בנפשם, שיכולים לאבד צלם אנוש וליטול את חיי ילדיהם? התשובה, למרבה הצער - לא.
המערכת לא הייתה יכולה לצפות שבן-דרור ייקח את ילדיו ליום כיף, ובסיומו יסמם אותם וירצח אותם בעשרות דקירות סכין. את שלושתם.
אותה מערכת גם לא הייתה יכולה לצפות ביולי 2009 שאסף גולדרינג מהמושב בצרה יחנוק למוות את בתו בת ה-3 תוך כדי הליכי גירושים. הוא נעצר מיד לאחר הרצח, טען לאי-שפיות - וחודשיים לאחר מכן שם קץ לחייו בהיותו במעצר.
אותה מערכת לא הייתה יכולה למנוע מישי גליצקי לרצוח את ילדיו, בני הארבע והשנה, ולהתאבד מיד אחר-כך. לפני שחנק את הילדים, כתב גליצקי לאשתו: "גירושים לא יהיו לעולם".
פרשת רצח מזעזעת נוספת טמונה בסיפור היעלמותה של הודיה קדם, הפעוטה בת השנתיים, מבית אביה בירושלים. אלפי מתנדבים מכל רחבי הארץ וכוחות גדולים של משטרה עזרו בחיפושים אחר הודיה, לאחר שהאב פנה לציבור באמצעי התקשורת וביקש עזרה בחיפושים.
כעבור מספר ימים נמצאה גופת הפעוטה קבורה ביער המגינים, והאב הודה כי הטביע את הפעוטה באמבטיה. גם כאן מדובר ברצח על רקע מחלוקות שהיו בין האב לבין אמה של הודיה, רוני קדם, באשר להסדרי ביקוריה של הודיה אצלו ובנושא תשלום המזונות עבורה.
בכל המקרים שתוארו כאן רצחו אבות "נורמטיביים", ללא עבר פלילי משמעותי, את ילדיהם כנקמה באם. למערכת המשפט, הרווחה והרשויות השונות לא ידועים מקרים בהם נשים רצחו את ילדיהן כנקמה באב. אלה שעשו זאת רצחו בשל מצב נפשי חולני - אבל לא כנקמה.
מה, אם כן, יכולה מערכת המשפט לעשות? לא הרבה. השופטים בבית המשפט לענייני משפחה ובבתי הדין הרבניים נעזרים בתסקירים של פקידות סעד על מנת לקבל המלצות בכל הנוגע למשמורת ולהסדרי הראייה. פקידות הסעד פועלות בעומס רב, ותסקירים מגיעים לבית המשפט חודשים ארוכים אחרי הזמנתם. מקרים דחופים נשלחים ליחידות הסיוע שליד בית המשפט, על מנת שיתנו המלצות דחופות, אולם יכולת הפעולה של יחידות הסיוע מצומצמת מאוד, ואין להן כלים לטפל או לאבחן מקרים חריגים.
כאשר המערכת מזהה מראש סכנה, נקבעים הסדרי ביקור ב"מרכזי קשר", אולם אלה נקבעים במקרים מיוחדים וכאשר הסכנה נראית לפקידות הסעד ברורה. בכל מקרי הרצח שתוארו כאן, המערכת לא מצאה לנכון לקבוע כי הסדרי הראייה בין האבות הרוצחים לילדיהם יהיו במרכז קשר.
אל מול אותם מקרי רצח מזעזעים, עומד הרוב המכריע של המקרים, בהם אבות נורמטיביים לחלוטין נלחמים על זכותם לשהות עם ילדיהם, ומהצד השני ישנם נשים סרבניות או כאלה שדורשות להגביל ולצמצם את הסדרי הראייה. מערכת המשפט נדרשת לבחון היטב כל מקרה לגופו ולהחליט באילו מקרים קיימת סכנה אמיתית ובאילו מקרים הופכים הילדים לכלי ניגוח בהליך הגירושים, ללא שקיימת סכנה כלשהו מצד האב.
במקרים בהם לא נערכת בדיקת מסוגלות הורית - בדיקה שיכולה בהחלט לאתר מחלות נפש ומסוכנות - נדרשת פקידת הסעד לבחון את התנהלותם של ההורים, והכלים העומדים לרשותה מצומצמים יחסית.
איתי בן-דרור למשל, כך עולה מכתב האישום, הפך את יום הרצח ליום כיף. הוא לקח את הילדים לבית-קפה לאכול ארוחת בוקר, לקרקס, הבת רוני זכתה לפן במספרה, ובערב אכלו הילדים עם אביהם ארוחת ערב במסעדה, וקינוחים במסעדה נוספת.
האם לפקידת סעד כלשהי במדינת ישראל יש כלים מספיקים על מנת לזהות את המסוכנות והמופרעות מאחורי מסיכת האב האוהב הלוקח את ילדיו ליום כיף, רגע לפני שהוא נוטל את חייהם באכזריות?
התשובה טמונה כנראה במילותיו של בית המשפט בהכרעת דינו של איתי ב- דרור: "מוחו של בן אנוש אינו יכול להבין כיצד ניתן לבצע מעשים כאלה, כיצד יכול אב, מתוך רצון לנקום בגרושתו, ליטול סכין ולעבור מילד אחד למשנהו וליטול את חייו בקור-רוח ותוך תכנון מפורט. אין לך בלשון בני אדם מילים שיוכלו לתאר את גודל הזוועה ואת תחושת שאט-הנפש ממנה"....
ופקידות סעד, כמו כל בן אנוש, אינן יכולות לחזות מעשי שטן.
■ הכותבת היא מומחית בדיני משפחה.