פיטורים
אנחנו חוזים במה שעשוי להיות תחילת סופו של מקצוע העיתונות. עד עכשיו טעינו כשחשבנו שזו גסיסתה הטבעית של העיתונות המודפסת, ושהפרקטיקה העיתונאית תשתנה ותעבור אל האונליין. אך הסכנה האמיתית הנשקפת בימים אלה אינה לעיתונים, אלא לעיתונות. לא למו"לים, אלא לעיתונאים.
היא נוגעת וקרבה לא רק לעיתונאים במדיה המודפסת, אלא גם בזו המשודרת ואפילו לכותבי האינטרנט, מי שהיו אמורים להיות דור העתיד של משלח-היד הזה. אלא שגם שם מפטרים, וגם שם מי שהולך לא יוחלף באחר, אלא פשוט יסתדרו בלעדיו.
הפיטורים מקיפים באחרונה את קבוצת "ידיעות אחרונות", כולל ynet, פיטורים מקיפים נעשו גם ב"הארץ"-"דה מרקר", ועל הפיטורים במערכות חדשות הטלוויזיה, ובעיקר בערוץ 10, דובר רבות.
שלשום (ב'), בצעד נדיר, נורתה ארטילריה הדדית מכיוונים של שני הענקים - "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" - והשקט של המלחמה הקרה הופר. בכיר ב"ידיעות", גוף ששומר על שתיקה רועמת בדרך-כלל, האשים את "ישראל היום" בכך שהתנהלותו הלא כלכלית של העיתון החינמי היא שהביאה את "ידיעות" אל "הקו האדום" ולגל הפיטורים שפוקד בימים אלה את הקבוצה ומקיף את כולה.
ב"ישראל היום" לא נשארו חייבים וענו בתשובה מפורטת משלהם, בה הם תלו את האשמה במצבם של "ידיעות" ו"מעריב", בהם עצמם.
למרות שלעיתון "ישראל היום" יש גב כלכלי בדמותו של איל הון אמריקני, שבאמת אינו תלוי בתנודות ובקשיי השוק המקומי, אין הוא מנותק לחלוטין מההתרחשות המקומית. הקשיים שחווים היום "ידיעות אחרונות", "מעריב" או "הארץ" עלולים להתדפק גם על דלתו ביום מן הימים.
אמנם זה נראה כמו עימות בין בעלי הון, אך בקו האש נמצאים עובדים פשוטים, שלהם יש מלאכה חשובה - העיתונאים. נוני מוזס, נוחי דנקנר ובוודאי שלדון אדלסון יהיו פה, יציבים וחזקים, גם אחרי שאחרון הניאונים במערכת העיתון יהבהב את הבהובו האחרון.
במשך שנים הם סיפרו לעובדים שלהם כי צריך להדק קצת את החגורה, לפטר עוד כמה עשרות, כדי "לשמור על הבית". אלא שהיום זה כבר ברור, זה לא מוכיח את עצמו. מאות עובדי "מעריב" פוטרו רק בעשור האחרון בשביל "הבית", ומה, ל"מעריב" יותר טוב? ולדמוקרטיה?
מלחמת כל בכל
צריך להציל את המדיה הישראלית, העיתונים וגופי השידור, על מנת שתופסק מגמת היעלמות העיתונאים. חלפו הימים שבהם "ידיעות אחרונות" היה הקול הישראלי המרכזי, ו"מעריב" היה הקול האלטרנטיבי היחידי.
זהו עידן של מלחמת כל בכל. זכייני הטלוויזיה המסחרית מול העיתונים, אתרי האינטרנט ותחנות הרדיו, העיתונות המגזרית והערוצים הייעודיים. כשמשאבי הפרסום הולכים ומצטמצמים אחת לכמה שנים, תחושת האיום על הגופים החיים רק על מקור זה הולכת וגדלה. לכל אחד מהגופים האלה יש עלויות ייחודיות שהוא נושא על עצמו ומתמודד איתן.
המצוקה הכלכלית הופכת את העיתונות שלנו למהימנה פחות. גוף תקשורת חייב להיות חסין כלכלית כדי לשרת נאמנה את ייעודו: להיות אמין ומהימן, משקף את המציאות וחושף אמיתות על המציאות. עיתון חלש, שעיתונאיו מוחלשים, מקוצצים ונאבקים, ימסור את עמדותיו ונאמנותו לידי צרכיו הכלכליים או הפוליטיים. הוא ירדוף אחר הלחם, ולא אחר האמת.
המלחמה העיקרית של המדיה היא בחינמיות. וזו לא רק זאת הקלאסית, שמגיעה מהאינטרנט, שפרץ במהפכה מטלטלת לפני יותר מעשור, משום שעובדה היא שגם במערכות העיתונאיות האינטרנטיות אין עדנה.
הרשתות החברתיות והבלוגוספירה הפכו למקור מידע כה דומיננטי, עד שהן מטעות ומדמות עיתונות. לא רק שהקהל נשבה בקסמן ומחליף מערכת עיתונאית שכל מהותה היא בדיקת עובדות וזיהוי סדר היום, באמוציות אישיות של כותבים לא מקצועיים. הבעייתיות הולכת וגוברת כשבמערכת הממוסדת רואים כותבי סטטוסים שהופכים למקור מידע, מבלי שצריך לשלם להם. וכך, לעיתונאים נמצא תחליף זול אך נחות.
סדר חדש
יש להפנים כי המדיה הישראלית זועקת לסדר חדש. כשם שהרגולטור מנסה לבחון כיצד לאפשר אופק לערוצי הטלוויזיה המסחרית (למרות שזה לא נעשה ביעילות שיא), רפורמות אכן יוצאות לפועל, על הרגולטור לבחון מוצא לשוק העיתונות שבימים אלה, מאות מעובדיו מאבדים בשקט את מקום עבודתם.
בראש ובראשונה יש צורך לשנות את מבני הבעלויות בשוק התקשורת. רגע לפני המעבר לרישיונות של הטלוויזיה המסחרית, צריך לפתוח את התחרות באמת. היום, מי שמחזיק עיתון, מוגבל עד מאוד ביכולותיו להחזיק ערוץ טלוויזיה או תחנת רדיו. הגיע הזמן וחשוב לשנות זאת. הרי אין סכנה אמיתית לפגיעה בפלורליזם בימים שכל אדם הוא תחנת שידור שמצייצת, חולקת ומעדכנת.
מהלך כזה יאפשר התפתחות של בעלי הון, שצוברים את יכולותיהם בעולם התקשורת ואינם חשודים בקידום עסקיהם האחרים השונים. רק כשבאמת יהיה אפשר להרוויח כסף מתקשורת, האנשים הנכונים ינהלו אותה. ורק כשלעיתונאים באמת ישלמו כשם שראוי שישלמו להם, הם יבצעו את עבודתם הציבורית בצורה הטובה ביותר.
העיתונים
העיתונים צריכים גם להציל את עצמם. בכל המערכות שמכבדות את עצמן נערכים ליום שאחרי הפרינט. האתרים מוקמים, האפליקציות מושקות, בסלולר, בטאבלט. אבל הלחם וחמאה הם עדיין הסיפור העיתונאי - וההון האנושי שמספק אותו.
זהו שוק של מיליונים בודדים של קוראים, עם לפחות 5 עיתונים יומיים שמתחרים על תשומת-ליבם - בחינם או בתשלום. התרחיש הגרוע ביותר שיכול לקרות בתחרות הזו הוא לא מותם של מי מהמותגים העיתונאיים האלה, אלא המשך קיומם באקלים הנוכחי - המשך קיום של מותג עיתונאי, על חשבון עובדיו ולא אחת גם על חשבון קוראיו.
שוק העיתונות צריך לגלות בגרות, שמתחילה לחלחל גם בשוק הטלוויזיה, ולהבין שאין מקום לכולם. מי שצריך לא להתקיים יש לאפשר לו להיסגר, ולא לפסול מיזוג או התארגנות מחדש, כדי שתתקיים פה עיתונות רווחית שמספקת רווחה לעובדיה.