פרולוג: מי כאן הקורבן?
"הונאת מיידוף ממשיכה להכות", זעקו הכותרות בדצמבר 2008. הקורבן הנוכחי, הן דיווחו, הוא המחקר היישומי בישראל, ופירטו: אוניברסיטאות, בתי-חולים, מלגות מחקר, תקנים לחוקרים, מעבדות - כולם נהנו עד כה מתרומות נרחבות של קרן ישעיה הורוויץ, שכעת איבדה את כל כספה, 800 מיליון דולר, לאחר שהושקעו בחברה של נוכל הפונזי. "800 זה מספר דמיוני", ניסה אז להרגיע היועץ המשפטי של הקרן, עו"ד יאיר גרין. "לכל היותר מדובר בכ-50 מיליון", הוסיף וזמן-מה לאחר מכן הגיש בשם העמותה תביעה לאירווינג ה. פיקארד, נאמן נכסי קורבנות מיידוף בארצות-הברית, על מנת לנסות להחזיר את הכסף שאבד.
התשובה של פיקארד הייתה מפתיעה: גם 50 מיליון, התברר ממנה, הוא סכום דמיוני. ולא סתם דמיוני: קרן ישעיה הורוויץ, טען פיקארד בתביעה משלו שהגיש בדצמבר 2010 לבית משפט בניו-יורק, היא לא קורבן בסיפור הזה, אלא דווקא גוף שנהנה מכספי הקורבנות. בתי-החולים הדסה, איכילוב, רמב"ם, המרכז הרפואי שניידר, האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת בן-גוריון, מכון ויצמן, מרכז פרס לשלום וגופים רבים וטובים אחרים שקיבלו תרומות נרחבות מהקרן - כל אלה, על-פי הטענה של פיקארד, לא רק שלא באמת הפסידו בהונאת הענק של מיידוף, בעצם הם הרוויחו בעקיפין (ולא ביודעין, כמובן) מכספי הקורבנות.
ההאשמות שמטיח פיקארד בקרן ישעיה הורוויץ, ובגרין אישית, קשות מאוד. הטענה הבסיסית היא שהקרן הפקידה רק 3 מיליון דולר בחשבונות של מיידוף, ומשכה כ-120 מיליון, זאת מתוקף "יחסים מיוחדים", כך פיקארד, ששררו בין גרין למיידוף עצמו, שאפשרו את המשיכות הגדולות. פיקארד לא מסתפק בכך ואף טוען כי גרין משך כספים גם לשימושו הפרטי ולטובת משפחתו. גרין מכחיש את הטענות האלה מכול וכול, אך מסרב להתייחס נקודתית לפרטים לפני שיתקיימו הדיונים המשפטיים. מי צודק? את זה יחליטו בתי המשפט בירושלים ובניו-יורק. עד שזה יקרה, להלן התגלגלות הפרשה, שלב-אחר-שלב.
העמותה: מפעל פילנתרופי
"עורך הדין יאיר גרין הוא האיש הכי נכון להחליף את דוד ברודט, שתרם כה רבות לשגשוגה של אוניברסיטת בן-גוריון בתקופות קשות ומורכבות. אין לי ספק כי יכולותיו הגבוהות של יאיר, ניסיונו הרב, אישיותו הנעימה ובעיקר מחויבותו ומסירותו, יהיו כוח מניע להגשמת חזון האוניברסיטה ומשימותיה".
את הדברים המרגשים הללו אמרה במארס 2010 נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, פרופ' רבקה כרמי, לרגל מינויו של גרין, פרקליט ותיק מירושלים, לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של האוניברסיטה. המינוי הזה היה השיא בשורה של מינויים ותארי כבוד שקיבל ממוסדות שונים ברחבי הארץ: כך, חוץ מעיסוקו כעו"ד בתחום המסחרי ובפירוק חברות, עומד גרין בראש הוועד המנהל של האקדמיה למוסיקה ולמחול, הוא היה חבר בוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת) של המועצה להשכלה גבוהה, והוא פעיל גם בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית ושל מכון ויצמן למדע. גרין גם נושא שני תארי דוקטור לשם כבוד שקיבל מאוניברסיטת בן-גוריון ומאוניברסיטת בר-אילן.
ומדוע כל הכבוד הזה? לא מן הנמנע שגם בזכות היותו של גרין היועץ המשפטי של עמותת ישעיה הורוויץ.
עמותת ישעיה הורוויץ, הקרויה על שמו של אחד מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17, הוקמה ב-20 בדצמבר 1988. לפי מסמכים שהוגשו לבית המשפט, את העמותה מימן יהודי-צרפתי בשם אלברט איגואין, באמצעות חברה בשם Magnify שהקים בפנמה ב-1983. יו"ר הדירקטוריון של Magnify הוא עורך דין שוויצרי בשם קורט ברונר. מאוחר יותר ברונר מינה את גרין לנהל את החשבון של Magnify בחברה של מיידוף ולפקח עליו. ברונר מופיע יחד עם גרין ברשימת הנתבעים בתביעה שהגיש פיקראד.
גרין היה מי שביצע את רישום עמותת הורוויץ, והוא משמש מאז כיועץ המשפטי שלה. עם מייסדיה נמנו, בין היתר, המנכ"ל הראשון שלה, יצחק אמיר, שנפטר ב-1997, הכלכלן אהרון פוגל והבנקאי ריצ'רד ערמון, שפרשו ממנה ב-1997.
על-פי גרסת העמותה כיום, מקור כספיה היה איגואין, אלא שלאורך שנות פעילותה סירבה העמותה לציין מפורשות את שמו, על אף דרישות חוזרות ונשנות מצד רשם העמותות לעשות כן.
גם בסביבתו של גרין טוענים שכספי התרומות של קרן ישעיה הורוויץ הגיעו מאיגואין ומציינים שהלה היה מהעשירים שביהודי צרפת. מאחר שאיגואין ביקש להישאר תורם אלמוני, הם אומרים, נעשו התרומות באמצעות חברת Magnify.
איגואין הלך לעולמו ב-1995. לאחר מותו פרשו מרבית המייסדים. בעלי התפקידים היחידים שלקחו חלק בייסוד העמותה ועדיין מכהנים בה בתפקידים הם היועץ המשפטי גרין, יו"ר העמותה פרופ' הנרי אטלן, מנהל המחלקה לביופיזיקה רפואית באוניברסיטה העברית, וכן גזברית העמותה איילה נהיר, בת אחותו של איגואין.
כל חברי העמותה הם בעלי תפקידים בהווה או בעבר באוניברסיטאות שאליהן הועברו תרומות: פרופ' חנוך גוטפרוינד מהאוניברסיטה העברית, הפרופסורים ירון כהן, שמעון אולמן ואילן חת ממכון ויצמן, פרופ' אמנון כספי מאוניברסיטת בר-אילן ופרופ' ברכה רגר מאוניברסיטת בן-גוריון.
לאורך 24 שנות קיומה תרמה העמותה כ-125 מיליון דולר לקידום המחקר המדעי והרפואי היישומי בישראל. אחת הדוגמאות שבהן מתגאים בעמותה היא מימון חלק נרחב ממחקריו של פרופ' ישראל אומן, שזכה מאוחר יותר בפרס נובל לכלכלה. אין חולק על כך שהתרומות קידמו באופן משמעותי את המחקר המדעי והרפואי בישראל וזכו להכרה ולהוקרה מצד מקבלי התרומות. סיפור של הצלחה פילנתרופית מסחררת.
הקריסה: הפונזי לקח הכול
בשלהי שנת 2008 נסדק בסיס קיומה של העמותה. ברנרד מיידוף, פיננסייר יהודי-אמריקאי שנחשב במשך שנים למשקיע המצליח בעולם, התגלה כאחד הנוכלים הגדולים בהיסטוריה. הטריק היה פשוט: הוא לא סחר בכספי המשקיעים אלא העביר להם תשואות שהגיעו מכספם של משקיעים אחרים בחברה שלו - "הונאת פונזי" בשמה הכלכלי.
בין המשקיעים של מיידוף היו גם גופים גדולים ועמותות, בהם גם הטכניון, ארגון נשות הדסה, קרן צ'ייס, ישיבה יוניברסיטי ועוד רבים וטובים. גם קרן ישעיה הורוויץ הייתה ביניהם. כולם איבדו את כספם כאשר הפירמידה קרסה.
האימפקט בישראל הרחוקה היה מיידי: ביטול פרויקטים באוניברסיטאות, קיצוצים בבתי-חולים, עצירת פרויקטים מחקריים ופילנתרופיים והרשימה עוד ארוכה.
הנאמן: נחוש לאתר את הכסף
מיד לאחר שמיידוף הורשע ונידון ל-150 שנות מאסר, החלו הניסיונות למזעור הנזקים. חברת ברנרד ל. מיידוף אינווסטמנט סקיוריטיס (BLMIS) נכנסה להליכי פירוק, ובית משפט בניו-יורק מינה את אירווינג ה. פיקארד, הנאמן הנחוש, כדי שיצלול לעובי הקורה. על-פי הוול סטריט ז'ורנל, נכון למארס 2012 הצליח פיקארד לגבות כ-11 מיליארד דולר מגופים ומאישים שנהנו לטענתו מכספי ההונאה. במקביל, אלפי קורבנות פנו לפיקארד בבקשה להחזיר להם את הכספים האבודים, בהם גם עמותת ישעיה הורוויץ, שהגישה במארס 2009 תביעת חוב על סך כ-51.5 מיליון דולר.
פיקארד דחה את התביעה הזו במלואה. במכתב ששלח לגזברית העמותה איילה נהיר באוגוסט 2010 הוא טען שהעמותה השקיעה בחברה של מיידוף רק 3 מיליון דולר, אבל הצליחה למשוך 127 מיליון דולר. פיקארד לא הסתפק בדחייה וב-6 בדצמבר 2010 גם הגיש לבית המשפט בניו-יורק תביעת חוב בסכום של 126.5 מיליון דולר נגד העמותה, נגד גרין, נגד Magnify ונגד אישים נוספים שלדידו קשורים בפרשה. נציין כי נגד Magnify הגיש הנאמן תביעות נוספות שאינן קשורות ישירות לעמותת הורוויץ. העמותה, מצדה, ערערה על ההחלטה לדחות את בקשת התביעה שלה. הערעור טרם נדון.
התביעה: "יחס מיוחד"
השורה התחתונה של הטענות, אם כמובן יוכחו בבית המשפט כנכונות, היא לא פחות ממצמררת: לטענת פיקארד, עו"ד גרין ועמותת ישעיה הורוויץ, ודרכם שורה של גופים מכובדים בישראל, נהנו מהרווחים הפיקטיביים של מיידוף באופן שחורג משמעותית מהתשואות המזויפות שהפיקו שאר המשקיעים - ולמעשה, נהנו מכספי הקורבנות.
פיקארד תולה את הטענות שלו ב"אופיים המיוחד" של 3 חשבונות שנוהלו אצל מיידוף - שניים של Magnify ואחד של העמותה. גרין, לפי התביעה, היה מורשה ב-3 החשבונות, ובהם, כך פיקארד, כמעט לא התבצעו הפקדות אלא בעיקר משיכות שהתאפשרו בזכות "יחס מיוחד", כלשונו. הדוחות שניפק מיידוף עבור "החשבונות המיוחדים", טוען פיקארד, אף הופקו ונערכו במחשבים נפרדים ולא במערכת המחשוב שבה הופקו הדוחות עבור כל המשקיעים האחרים.
פיקארד לא עוצר בזה. הוא טוען כי גרין שלט בהעברות בין 3 החשבונות שנוהלו אצל מיידוף. האשמה חמורה במיוחד של פיקארד היא כי גרין אף שלח מכתבים למיידוף, שבהם נכללו הוראות להעביר כספים ליעדים שונים, בהם לעצמו ולילדיו.
הפירוק: לא כל-כך מהר
ב-17 בינואר 2011 הגישה העמותה בקשה לפירוק מרצון. פיקארד לא אהב את המהלך הזה. באמצעות בא כוחו בישראל, עו"ד יונתן אגמון ממשרד עו"ד סורוקר-אגמון, הוא פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים והגיש בקשה לפירוק בפיקוח בית המשפט. נימוקיו חושפים נדבכים נוספים בהתנהלות העמותה.
בין היתר, מציג אגמון תכתובת רבת שנים של קרן ישעיה הורוויץ עם רשם העמותות, שבה היא מבקשת לקבל אישור ניהול תקין, ונדחית מסיבות שונות ומגוונות, בעיקר בשנים 2006-2002. מסמך אחר מתייחס לביקורת שנערכה בדצמבר 2006 במרכז פרס לשלום ובה נמצא כי המרכז קיבל תרומה מהעמותה אף שאינו עוסק בתחומים שלהם היא אמורה לתרום. רואה החשבון סיכם את הדוח שלו כך: "הננו להמליץ בפני רשם העמותות לערוך בדיקת עומק בעמותת ישעיה הורוויץ, בהמשך לממצאים, תוך חשש שהעברת כספים על ידה לעמותה שבנדון (כלומר: מרכז פרס לשלום) אינה עולה בקנה אחד עם מטרותיה".
לאגמון יש טענות גם בנוגע לתרומות של העמותה. לדבריו, העמותה לא העבירה את סכומי העתק למוסדות האקדמים כתרומה בלבד, אלא פעלה כמשקיע בעל אינטרסים, ובהסכמים שחתמה התנתה את העברות הכספים בקבלת תמלוגים.
הטענה המרכזית של פיקארד בבקשה שהגיש בישראל נוגעת למועד שבו הגישה העמותה בקשה לפירוק מרצון. פירוק מרצון, יש להזכיר, אינו מחייב פיקוח של בית המשפט, דבר שעשוי להקשות על פיקארד לאתר נכסים שאולי נמצאים ברשות העמותה. לאחר שפיקארד הגיש את התביעה שלו בדצמבר 2010, טוען אגמון, "שוחחו עורכי דינו עם אחת מעורכי הדין הקודמים של העמותה בארצות-הברית... במהלך שיחה זו שאלה עורכי הדין של נאמן מיידוף (כלומר פיקארד) אם עורכי הדין של העמותה יהיו מוכנים לקבל לידיהם עותק מהתביעה. עורכת הדין של העמותה סירבה לוותר על הליכי המצאה פורמליים הנדרשים בארצות-הברית ולקבל עותק". ובתרגום לעברית: לדברי פיקארד, עורכי הדין של העמותה סירבו לקבל עותק מהתביעה כביכול כדי שיוכלו לטעון מאוחר יותר שלא ידעו עליה בבקשתם לפירוק מרצון.
איך זה ייגמר? בתי המשפט בניו-יורק ובירושלים יכריעו. בינתיים נשאלת השאלה אילו עוד תיבות פנדורה ייפתחו בעקבות הונאת הענק שנחשפה לפני 4 שנים - ועדיין נותנת את אותותיה.
תגובות
עו"ד יאיר גרין לא היה מעוניין להגיב לטענות של פיקארד.הנה מה שהוא מוכן לומר: "בכל ההיבטים של עבודתי כיועץ המשפטי של עמותת ישעיה הורוויץ פעלתי בתום לב, ביושר ובמסירות וכמיטב יכולתי המקצועית, כעורך דין. הואיל וכל הנושאים הקשורים להליכים המשפטיים בנוגע לעמותה הם חסויים במסגרת חיסיון עורך דין ולקוח, אינני יכול להתייחס לטענות נגדי, אלא בבית המשפט. יתר על כן, דווקא כן נעשו הפקדות בחשבונות המדוברים, בסכומים התואמים את הכסף הרב שנמשך מהם. פיקארד פשוט מתעלם מקיומן של ההפקדות הללו".
על יתר טענות ההגנה של גרין ושל העמותה ניתן ללמוד מהתגובה הראשונית שהגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים. בתגובה, שהוגשה באמצעות עו"ד דניאל עזריאל (המפרק מטעם העמותה), הוכחשו מכול וכול טענות פיקארד. כל חברי העמותה ללא יוצא מן הכלל, כך נטען בתגובה, פעלו מאז הקמתה ועד היום בתום לב מוחלט, ביושר ובשקיפות מלאה ותוך תחושת שליחות למימוש מטרותיה החשובות.
בהתאם למידע שנמסר על-ידי פיקארד עצמו, טוענת העמותה, יש יותר מיסוד סביר להניח כי הונאת הפונזי של מיידוף החלה רק בסוף שנת 1992. לטענת העמותה, במועד זה כל הכספים שהיו בחשבונותיה של Magnify, שבאמצעותה מימן איגואין את העמותה, היו כספי קרן ורווחים לגיטימיים.
"הפעולות שנעשו בתיק ההשקעות של העמותה אצל מיידוף נרשמו בספרי העמותה מדי חודש בחודשו", טוענת העמותה. "הן כוללות עשרות מסמכים שהועברו אליה על-ידי מיידוף או עובדיו, בגין פעילות בבורסה בארצות-הברית, כך שאיש מחברי העמותה, יועציה או מי מטעמה לא יכול היה להעלות בדעתו שבוצעו על-ידי מיידוף בחשבון פעולות לא חוקיות. קריסת בית ההשקעות של מיידוף נפלה על חברי העמותה ויועציה כרעם ביום בהיר וכמכה אנושה וגרמה לכך שבאבחת חנית אחת ירדו לטמיון כל השקעותיה, ששימשו למימון פעילותה הפילנתרופית".
לדברי העמותה, הימנעותה מגילוי מפורש של שמו של התורם איגואין נעשתה אך ורק מתוך רצון לכבד את בקשתו לאלמוניות. "ככול הידוע לנו, במועד פטירתו של התורם או סמוך לו, הראה תיק ההשקעות של Magnify אצל מיידוף סכום של 430 מיליון דולר", מוסיף כתב התגובה. "עד היום טרם נפסק על-ידי בית משפט מוסמך שווי תיק ההשקעות של Magnify במועד שבו החל מיידוף את הונאת הפונזי שביצע - קביעה שיש לה השלכה משמעותית על ההליכים שמנהל הנאמן נגד העמותה". כפועל יוצא מכך, טוענת העמותה, טרם נפסק האם אומנם חייבת העמותה להשיב לנאמן את הכספים הנתבעים על-ידו ממנה, כולם או חלקם.
העמותה אינה מסתפקת בכך ובתשובתה תוקפת את התנהלותם של פיקארד ואת נציגו בישראל. לדבריה, "שימוש בוטה, משתלח ויהיר כפי שנעשה בבקשת הנאמן איננו יכול ליצור 'יש מאין' בייחוד כאשר לתמיכה בבקשה צורף תצהיר סתמי ולאקוני".
העמותה מוסיפה וטוענת כי יש לה יותר מיסוד סביר להניח כי בסופו של יום, תביעת הנאמן נגדה בניו-יורק תידחה, "הן משום שהתביעה נסמכת על השערות מופרכות והן משום שהיא רצופה דברי הבל ורעות רוח, ומנוסחת בצורה יהירה, מתנשאת ופוגעת".
פרופ' חנוך גוטפרוינד מסר בתגובה: "במשך כל שנות פעילותי בעמותה עסקתי בהערכת פרויקטים של המוסדות השונים לתרומה בארץ. לא היה לי שום מושג שיש איזושהי בעיה בהתנהלות. פעלנו תמיד בתום לב ועם תחושת שליחות. יאיר גרין היה היועץ המשפטי של העמותה. בעינינו הוא היה האיש שהיה לו קשר עם איגואין והוא סיפר לנו כל שנה לאיזה סכומים אנחנו יכולים לצפות וכמיטב שיפוטנו דאגנו לחלק את כולם. לאף אחד אחר מלבד גרין לא היה קשר עם מיידוף, אבל אני מאוד אופתע אם יתברר שיאיר נהג במשהו שלא כראוי.
"הכרתי היטב את איגואין. הוא היה איש מאוד מעניין ומיוחד, אינטלקטואל. הוא רצה לעזור לפיתוח המדעי-טכנולוגי בישראל. אני לא יודע מי הפקיד את הכסף לאחר מותו. אין לי מושג. מה שהבנתי זה שהוא הפקיד קרן גדולה שממנה נהנינו כל שנה מהפירות שלה. היינו מקבלים הודעה כל שנה מהם הפירות ועושים בכסף שימוש כמיטב שיפוטנו. יכול להיות שהוא הפקיד את הכסף בכמה מאות מיליונים לפני מותו. זו התמונה שידעתי וראיתי עד היום. איגואין לא רצה שהזהות שלו תיוודע. אני פירשתי את רצונו כצניעות, מתן בסתר. אינני יודע מדוע הכסף הושקע אצל מיידוף. איגואין הרי לא היחיד שהשקיע. בכל אופן, אנחנו, חברי העמותה, היינו המילה האחרונה בשאלה לאן ילכו התרומות ונהגנו באופן מקצועי לחלוטין".
את תגובתו של פרופ' הנרי אטלן לא ניתן היה להשיג.