הלכת אפרופים נקבעה על-ידי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק. עד לכינונה, פורש חוזה על-פי לשונו הברורה. רק ככל שלשון החוזה לא הייתה ברורה, פנה בית המשפט לבחון את נסיבותיו של החוזה, על-מנת ללמוד מהן על אומד דעתם של הצדדים המתקשרים. בפסק הדין בעניין אפרופים השתנה המצב המשפטי. נקבע בו, כי בעת פרשנותו של חוזה ובעת הניסיון להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים לו, בוחן בית המשפט, בצוותא חדא, הן את לשונו של החוזה והן את נסיבות החתימה עליו.
הלכת אפרופים הקימה עליה משפטנים רבים. אלה סברו כי יש בה משום ייחוסם לשופטי בתי המשפט של כוחות-על. נטען, כי הלכה זו מסמיכה, למעשה, את בית המשפט, לשנות את ההסכמות, אליהן הגיעו הצדדים לחוזה, ולכרות עבורם "חוזה חדש", שלא אליו הם התכוונו מלכתחילה.
ואז בא פסק הדין בעניין ארגון מגדלי הירקות, ובו העניק הרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון חיזוק לאותה ההלכה.
קריאת תיגר על אפרופים
לא כל שופטי העליון ראו בעין יפה את ההלכה. אחדים מהם, ובראשם השופט "הטרי" דאז, יורם דנציגר, הוציאו תחת ידיהם פסקי-דין, שהיו מי שראו בהם כפירה בהלכת אפרופים ו"נגיסה" בה. ניסיון להצר את צעדיה ולצמצמה.
אף המחוקק לא נותר אדיש למתרחש. הוא הכניס תיקון לחוק החוזים. על-פי ההוראה המתוקנת, "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות הענין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". ושוב, היו מי שראו בתיקון קריאת תיגר על הלכת אפרופים. הנה, אמנם הוענקה הכרה לשיטה החד-שלבית בפרשנות חוזה, והוא יפורש הן מלשון החוזה והן מנסיבות העניין, ובכל זאת, כאשר לשון החוזה ברורה ומפורשת, לא ייבחנו הנסיבות. כך ההוראה המתוקנת.
הנשיא ברק הלך לדרכו לפני שנים. הלך הרוח הוא שאבד הכלח על הלכת אפרופים.
והנה, בשלהי השבוע החולף יצאה תחת ידיה של שופטת בית המשפט העליון, עדנה ארבל, החלטה, בה היא קובעת, במפורש, כי הלכת אפרופים חיה ובועטת.
כך היא עשתה במסגרת החלטה, בה היא דחתה בקשה לקיום דיון נוסף, שהוגשה על-ידי אשר ליסטר.
ליסטר ואדם נוסף, משה חכם שמו, התקשרו, בשנת 1994, עם החברה "סאנסי אילת מפעילי תיירות בע"מ" (סאנסי), בהסכם לרכישתן מסאנסי של הזכויות במגרש באילת, אותן היא החזיקה מכוח חוזה פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל. בין ליסטר וחכם לבין נושאי תפקידים בסאנסי נחתם מסמך, שכותרתו "דף הוראות בלתי חוזרות". מסמך זה הופקד, ביחד עם שלוש מעטפות חתומות, בידיו של הנאמן, עו"ד יוסף שטבהולץ. דף ההוראות כלל מתווה להמשך העסקה בין הצדדים. נקבע בו, כי ככל שהמינהל לא יבטל את חוזה הפיתוח ולא ישיב לידיו את המגרש, כי אז תימסר לידי אנשי סאנסי המעטפה הראשונה, ובה הסכם הלוואה, שמכוחו הלוותה סאנסי לליסטר וחכם 200 אלף דולר. באותו דף הוראות נקבע עוד, כי ככל שעד התאריך שננקב בו, יבטל המינהל את חוזה הפיתוח, וישיב לידיו את המגרש, כי אז תימסר לליסטר ולחכם המעטפה השנייה, ובה הסכם הלוואה הפוך, שמכוחו הלוו ליסטר וחכם לסאנסי 240 אלף דולר (הוא הסכום, שהם שילמו להם כבר תמורת המגרש).
ברבות הימים הודיע המינהל על ביטול חוזה הפיתוח. מאוחר יותר הוא הודיע, כי החליט להאריך, בשנתיים נוספות, את חוזה הפיתוח, ולפיכך, לא השיב לידיו את המגרש.
בעקבות ביטול חוזה הפיתוח הגישו ליסטר וחכם תביעה נגד סאנסי ואנשיה, ובה ביקשו כי יינתנו הוראות לנאמן-שטבהולץ למסור לידיהם את המסמכים, שהופקדו בידיו, ולחייב את סאנסי ואנשיה להשיב להם את סכומי הכסף, שהם שילמו, ולפצותם בסכום כסף נוסף.
בפסק-דינה, פירשה שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, נורית אחיטוב, את התנאים, שנכללו בדף ההוראות, וקבעה כי נכלל בו רק תנאי אחד למסירת המעטפה לליסטר וחכם, והוא ביטולו על-ידי המינהל של חוזה הפיתוח. לדידה, התנאי שעסק בהשבת המגרש לידי המינהל היה פועל יוצא של התנאי הראשון, ולא תנאי נוסף ונפרד. לפיכך, משבוטל חוזה הפיתוח, התקיים התנאי למסירתה לידי ליסטר וחכם של המעטפה, ובה הסכם ההלוואה, שהם העניקו לסאנסי. כך, קמה חובה לסאנסי להשיב להם את ה-240 אלף דולר, שהם שילמו-הלוו לה.
ערעור על פסק הדין התקבל על-ידי בית המשפט העליון. זה נדרש לפרשנות התנאים, הנקובים בדף ההוראות. על בסיס לשונו של דף ההוראות הוא קבע, כי הוא כלל שני תנאים מצטברים למסירת המעטפה לידי ליסטר וחכם: ביטול חוזה הפיתוח, והשבת המגרש לידי המינהל. מסקנתו זו התחזקה נוכח נסיבות חיצוניות שונות.
נקבע, כי מצב, שלפיו חוזה הפיתוח בוטל, אך המגרש לא הושב לידי המינהל, לא הוגדר בדף ההוראות. סיכומו של פסק-דין: סאנסי ואנשיה חויבו להשיב לליסטר ולחכם סכום כסף נמוך, במידה רבה, מזה שבתשלומו הם חויבו על-ידי אחיטוב.
"לא קיים חוסר ודאות ואחידות בפרשנות חוזים"
בעתירתו לקיום דיון נוסף, טען פרקליטו של ליסטר, עו"ד שאול קוטלר, כי בפסק הדין בערעור נוסדה הלכה חדשה בנוגע לדרך, שבה יש לפרש חוזים. עוד הוא טען, כי ההלכה שנפסקה אינה מתמודדת עם התיקון לחוק החוזים, לפיו מקום בו אומד דעת הצדדים משתמע, במפורש, מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. לדידו, לו בית המשפט היה פוסק בהתאם ללשונו הברורה של דף ההוראות, הוא היה מגיע לתוצאה המיטיבה עמו יותר.
בדחותה את הבקשה לדיון נוסף, קיבלה השופטת ארבל את טענותיו של בא-כוחה של סאנסי, עו"ד מאיר לפלר. "העתירה שלפניי מבוססת במידה רבה על ההנחה כי פסק הדין קבע הלכה", פצחה ארבל, והמשיכה: "אכן, תנאי הכרחי לעריכת דיון נוסף הוא שבפסק הדין מושא העתירה נקבעה הלכה, וזו צריכה להיעשות באופן מפורש וגלוי... עם זאת, עיון בפסק הדין מגלה שלא נקבעה בו כל הלכה בעניין הדרך בה יש לפרש חוזים. החלק שעסק בעניין זה בפסק הדין יישם את ההלכות הרלוונטיות, ואין בו למעשה משום חידוש המצדיק עריכת דיון נוסף".
על-פי ארבל, פסק-דינו של העליון התבסס על לשונו של דף ההוראות, שעה שאל הנסיבות החיצוניות הוא פנה רק לצורך חיזוק מסקנתו הפרשנית. "משכך, אין המקרה שלפניי מעורר למעשה את השאלה כיצד יש לפרש חוזה במקום בו לשונו ברורה, כפי שמנסה המבקש להציג", הוסיפה, "שכן, גם לו תשתנה ההלכה ויינתן ללשון החוזה מעמד בכורה בפרשנות חוזים, כפי שמתבקש בבקשה זו, עדיין אין בכך כדי לשנות את תוצאת פסק הדין".
אף שהיה בידה לסיים בכך, ראתה ארבל להוסיף קביעה משמעותית ועקרונית עד מאוד: "יש לדחות את טענת המבקש לפיה קיים חוסר ודאות ואחידות בכל
הנוגע להלכה בפרשנות חוזים. בית משפט זה נדרש זה מכבר בפרשת סהר לשאלת השפעתו של התיקון לסעיף 25 לחוק החוזים (הוא התיקון, אודותיו כתבנו למעלה מכאן - א'ט') על ההלכה ששלטה בתחום פרשנות החוזים עובר לתיקון הסעיף (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ; דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל), ונקבע כי ההלכה ממשיכה לעמוד בעינה גם לאחר חקיקת התיקון לסעיף 25".
הלכת אפרופים לא עברה מן העולם. (דנ"א 1797/12).