"נו, נו, נו, אני כועסת". זה פחות או יותר מה שאמרה בתחילת השבוע שופטת בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, אורנית אגסי, על הפגיעה הבוטה של הנהלת חברת פלאפון במהלך ההתאגדות של עובדיה.
הביקורת שלה אמנם הייתה חריפה ("התנהגות לא ראויה של מעסיק"), ואפילו נוקבת ("חציית קווים אדומים", "הטלת מורא על העובדים"); אבל בהיעדר קנס שמן, בסופו של יום ובשורה התחתונה של פסק הדין, הביקורת החריפה לא מרתיעה שום מעסיק שמפגין נחישות לשבור את התארגנות עובדיו.
המילים קשות, אבל הן רק מילים. ממש כמו המשפט הזה שאומרים לילדים, שמצדם עושים פרצוף מפנים, אבל יודעים שבסוף זו רק הצגה - שלהם ושל אימא ואבא.
מעסיקים רבים הבינו איך הדברים עובדים: עם כל הכבוד לחופש ההתאגדות, לא בבית-ספרנו. אז שולחים הודעות מאיימות בדואר האלקטרוני, מעבירים מסרים אישיים באמצעות המנהלים, ומקיימים אסיפות שבהן המנכ"ל מספר איזה אסון יתרגש על החברה אם יקום בה ועד עובדים. הגרעין האיראני זה כלום ליד זה.
לפני חודשיים נדמה היה שחברת כלל ביטוח חצתה את הקווים, כאשר הזהירה מפני התרסקות של כל ענף הביטוח אם חלילה העובדים יתארגנו, או כששכרה צלמי וידיאו שהרתיעו את העובדים.
והנה השבוע למדנו שחברת פלאפון חצתה את הקווים שכבר נחצו מזמן. היא ניסחה טופס שמודיע על ביטול חברות בהסתדרות, הפיצה אותו לעובדים וביקשה מהמנהלים להחתים אותם ולערוך רשימה שמית מי חתם ומי לא. ההנהלה הגדילה לעשות ואף אספה את הטפסים מידי העובדים, כדי לא להשאיר מקום לספק.
אין דוגמה מובהקת יותר להפעלת לחץ בוטה ומכוער, תוך ניצול יחסי מרות ותלות בין עובד למעביד. מה עונשה של פלאפון אתם שואלים? גורנישט. צו שמורה לה לחדול מהפעלת לחץ כזה או אחר, אף שבאי-כוחה של החברה כבר הבטיחו במהלך הדיון שהתקיים ביום שישי שיפסיקו לאלתר להחתים עובדים על טופסי ביטול.
ולמה שלא יבטיחו באמת? המסר כבר עבר (ההנהלה מתנגדת להתאגדות), הנזק כבר נעשה (העובדים מפחדים), אז עכשיו אפשר להוריד מעט פרופיל. כלומר, להמשיך להתנגד להתאגדות, אבל בצורה אלגנטית יותר. כמו שהשופטת אגסי התירה בעצמה: בלי הודעות אישיות לעובדים, אלא באמצעות איגרות כלליות שלא יכללו מסרים שליליים. ומה אכפת למעסיק שכופים עליו שימוש בנשק קל אם הוא כבר השתמש בתותחים הכבדים?
שיטה מכוונת ומחושבת
אל תטעו, זוהי שיטה מכוונת ומחושבת. מעסיק ששובר בכוח את התארגנות עובדיו, יודע שהוא יגיע כנראה לבית הדין לעבודה ויודע שהוא יחטוף כמה מילים קשות וכמה כותרות בעיתונים, שיום אחד ינקו איתם ויטרינות.
על-פי אותה שיטה, אפשר ואפילו רצוי "לפגוע בראש" - עד כדי פיטוריו של מנהיג ההתארגנות. כמעט בכל המקרים שבהם הדבר נעשה, המעסיק יצא עם ידו על העליונה. בית הדין לעבודה אמנם החזיר את העובד למשרתו לקול תרועת העותרים, אבל המפטרים הם אלה שחייכו.
המבחן היחיד שקובע הוא זה של האפקט, והאפקט הוא פחד מהמשך הליך ההתאגדות, שחיקה עד כדי פגיעה אנושה בוועד הפעולה שהוקם, וכמה עמודים של פסק דין "נוקב" שלא הרבה יזכרו בסוף.
אם בתי הדין לעבודה לא יטילו קנסות שמנים שירתיעו את מרבית המעסיקים מפני זלזול בחופש ההתאגדות (החוק מאפשר קנסות כאלה מאז שנת 2009), יותר ויותר מנהלים יאמצו את השיטה המפוקפקת, ולכל היותר יספגו כמה מילים קשות מהשופטת.
מה שנראה כמו עלבון בסיקור התקשורתי יכול בהחלט להיתפס כהתנהגות מופתית על-ידי הבעלים של החברה. וכשהדין והחשבון מוגשים לבעלים ולא לערכאה משפטית, מה הפלא ששבירה כוחנית של התארגנויות עובדים הפכה לדבר שבשגרה דווקא בחברות הגדולות והבולטות במשק?