בדוח מרתק שפרסמה אופ"א בתחילת השנה עלו כמה נתונים מדאיגים לגבי היכולת של הכדורגל לממן את עצמו. מהבדיקה עלה כי 665 קבוצות מהליגות הבכירות בכל אחת מ-53 המדינות החברות בהתאחדות הכדורגל האירופית, רשמו יחד הפסדים תפעוליים של 1.6 מיליארד אירו. 56% מהמועדונים דיווחו על הפסדים תפעוליים בעונת 2009/10. מה שכמובן מעלה את האבחנה האינטואיטיבית שהכדורגל אינו, בשום צורה, עסק כלכלי.
הנטייה היא לייחס את הפסדי העתק של המועדונים ברחבי אירופה לעידן הכסף הגדול, שהביא איתו השתוללות חסרת רסן של בעלי הבית האוליגרכים והשייח'ים. ובכן, הנטייה הזאת היא מוטעית. כדורגל שמפסיד כסף זו לא תופעה שהחלה רק בשנים האחרונות.
בדוח של ממשלת בריטניה משנת 1968, תקופה שבה שחקני כדורגל עדיין לא היו מיליונרים, שסקר את מצבו הפיננסי העגום של הכדורגל האנגלי, נכתב כך: "באופן מבשר רעות, למועדונים יש חובות שעומדים ביחס הפוך ליכולת שלהם להחזיר את הכסף כתוצאה מהישגים על כר הדשא... אם המועדונים האלו ימשיכו לייצר הפסדים בשיעור הנוכחי, או בשיעור גבוה יותר, אנו חייבים לשאול את עצמנו - מי ישלם בחזרה את החובות בעוד עשר שנים? או בזמן קטן יותר מכך? האם מועדונים אלו יצליחו להמשיך להתקיים, או שמא יאלצו להגיע לחדלות פירעון?".
***
תשובה לשאלה האחרונה מציע סטפן סיזמנסקי, פרופסור לכלכלת ספורט מאוניברסיטת מישיגן, ומי שמכונה על-ידי הבלוג הנחשב footballeconomy.com ל"גורו של כלכלת הספורט העולמית". במחקר האחרון של סיזמנסקי, שעוסק בחדלות פירעון בכדורגל האנגלי לדורותיו, מוצגים נתונים מדהימים: בין השנים 1971-2010, לא פחות מ-71 (!) פעמים, מועדונים בארבע הליגות הראשונות באנגליה נכנסו להליכי כינוס נכסים או פשיטת רגל. המקרה המתועד האחרון הוא של פורטסמות' שהגיעה למצב זה בעונת 2009/10, אז אימן את הקבוצה המנג'ר הישראלי אברם גרנט.
מקרה שלא מתועד במחקר הוא של השכנה הסקוטית ריינג'רס, שבקיץ האחרון נאלצה לרדת עד לליגה הרביעית בסקוטלנד בעקבות חובות עתק שהובילו אותה לכינוס נכסים. ווין גרנט, פרופסור למדעי המדינה מאוניברסיטת רדינג ומומחה לעסקי ספורט, מצא כי מאז שנת 2004 פשטו את הרגל באנגליה וסקוטלנד 26 מועדונים.
השאלה היותר קשה היא מה קורה למועדונים שפשטו רגל? האם כמו שחששה ממשלת בריטניה כבר ב-1968 - המועדונים מתאדים ונעלמים מהעולם? לא בדיוק. 90% מהמועדונים שפשטו רגל באנגליה מ-1971 עד 2010 ממשיכים להתקיים עד עצם היום הזה, חלקם בליגה נמוכה יותר, חלקם תחת שם אחר או אפילו בעיר אחרת. העיתונאי וסופר הכדורגל סיימון קופר מסביר את התופעה: "מועדוני כדורגל שורדים לנצח, בעיקר כי בנקים וממשלות מקומיות תמיד שומרים עליהם. מועדונים הם לרוב עסק פרטי מבחינת מבנה הבעלות עליהם, אבל הם עסק ציבורי לחלוטין במהות שלו, בעיקר בגלל כמות האוהדים של הקבוצות. אף פוליטיקאי, פקיד בנק או רגולטור כזה או אחר לא רוצה להפוך לאויב של ציבור שלם כשהוא מוריד את השאלטר על עסק שחשוב הרבה יותר מדי, ליותר מדי אנשים". מי שרוצה דוגמא כחול-לבן לעניין הזה, שיספור כמה פעמים במהלך העשור האחרון דאגו בהתאחדות לכדורגל להציל את בית"ר ירושלים מקריסה.
ומי שחרד לגורלן של פורטסמות' וריינג'רס, יכול להירגע: שתיהן קיימות, שתיהן משחקות מול אצטדיונים מלאים ומאיימות לחזור בתוך שנים ספורות לליגות הבכירות באנגליה וסקוטלנד.
***
האם יש סימוכין אקדמיים לסיבות שמובילות לפשיטת רגל? איזשהו מודל מדעי שאפשר יהיה לחזות על-פיו קריסה של מועדון רגע לפני שהיא מתרחשת? אחת ההשערות הכי נפוצות בעולם הכדורגל בנוגע לכך קשורה לניסיון "לקפוץ מעל הפופיק": קבוצה שמתחייבת על הוצאות שגדולות בהרבה מיכולת ייצור ההכנסות הטבעי שלה, מתוך רצון להצליח על המגרש.
רק שההשערה הזאת לא ממש מתיישרת עם המציאות: מחקרים קודמים של סיזמנסקי הראו שככל שקבוצות משקיעות יותר כסף בשכר שחקנים, ככה עולה הסיכוי שלהן לסיים במקום גבוה יותר בטבלה, ואילו במחקר הנוכחי - סיזמנסקי, שניתח את המיקומים הסופיים בליגות באנגליה של קבוצות שפשטו רגל משנת 1982 ואילך, מצא כי בשבע השנים שקדמו לכל פשיטת רגל, הידרדרו המועדונים 16 מקומות בטבלה בממוצע.
אז אם לא קפיצה מעל הפופיק, איזו סיסטמה כן מובילה לפשיטת רגל? בעיקר חוסר סיסטמה. אירועים אקראיים ופוגעניים, בלתי ניתנים לחיזוי או להכנה מוקדמת, שסיזמנסקי מכנה אותם במחקרו "Negative Shocks". מה הם אותם אירועים? פציעות של כוכבי הקבוצה, שמובילות להידרדרות ביכולת המקצועית, ירידת ליגה, נפילה בהכנסות - ומשם קריסה פיננסית; אלו יכולות להיות החלטות שיפוט מוטעות שמונעות מקבוצה לזכות בתארים, ששווים כסף - בין אם זה באמצעות מענקי מיקום, בין אם זה עקב השתתפות במפעל אירופי; וגם ירידה לא צפויה בתזרים המזומנים - שיכולה להתרחש אם פתאום זכיין השידורים של הליגה מתמוטט: כך קרה למשל במארס 2002, אז קרס חוזה השידורים של הליגות 2-4 בחשיבותן באנגליה עם ITV, במהלך שהקטין את הכנסות הקבוצות באופן מיידי בשיעור של 10%-20%. בחלוף שנה מאותה התמוטטות, נכנסו 12 קבוצות להליכי פשיטת רגל.
***
המסקנה העיקרית של המחקר יכולה ללמד אותנו עד כמה לא רציונאליים הם חוקי הפייננשל פייר-פליי החדשים של אופ"א. במסגרת התקנות, קבוצות כדורגל אמורות לחיות לפי ההכנסות שלהן פחות או יותר. באופ"א חושבים שאלו הדברים שימנעו קריסה של מועדוני כדורגל. אבל אם השקעות מפוצצות של בעלים על שחקנים חדשים לא באמת מובילות לפשיטות רגל - אלא רק Negative Shocks - מה בכלל הטעם בהטמעת החוקים? הדבר דומה במובן מסוים לאי-יכולת של ממשלות להתגבר על משברים כלכליים ותקופות מיתון, שנגרמים גם הם בעיקר בגלל אירועים לא צפויים שאי אפשר להיערך אליהם, לדוגמה התייקרות במחירי הנפט, אירוע טרור, או סתם התנהלות לא נכונה של בנק גדול שמחייבת חבילות חילוץ, שמוליכה להעלאת מסים.
כמובן שחוקי הפייננשל פייר-פליי לא רציונאליים גם מסיבה פשוטה בהרבה: אף אחד לא שם עליהם קצוץ. אינטר, אימפריה באיטליה, דיווחה בשבוע שעבר על הפסד של 77 מיליון אירו ב-2011/12. לא חסרות קבוצות נוספות שאין להן סיכוי תיאורטי לעמוד ברף הגבוה שהציבה אופ"א: פ.ס.ז' ומנצ'סטר סיטי, למשל. קשה לראות את אופ"א יורה לעצמה ברגל ומענישה בחומרה את קבוצות הפאר האלו, שמייצרות עבור אופ"א עצמה הכנסות רבות עם עצם השתתפותן בליגת האלופות.
איך יכולה בכל זאת אופ"א להפחית את הלחץ הפיננסי מהמועדונים? בעיקר להכין אותן למשברים ול-Negative Shocks. אין סיבה אמיתית לפקח על מנצ'סטר סיטי, ששום הפסד כספי לא יעביר אותה לפשיטת רגל; יש הכרח לדאוג שקבוצות בינוניות וקטנות, כאלו שבאמת מסתמכות על הכנסות טבעיות ולא על הזרמות כסף של בעלים עם כיסים מנופחים - תמיד יהיו מוכנות לגרוע מכל. קופת חיסכון ליום סגריר יכולה לעבוד טוב לריינג'רס, בדיוק כפי שהיא יכולה להיות מועילה לכל אזרח קטן.