בפרקליטות המדינה קיוו להיראות כמי שבכל זאת נקטו גישה מאוזנת, בערעור שהגישו בשבוע שעבר לבית המשפט העליון נגד ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, ומזכירתו לשעבר, שולה זקן.
תראו - היה בוודאי אומר משה לדור לו היה מעז להתייצב פעם נוספת מול העיתונות - על כמה עבירות שנכללו בכתב האישום, ושבית המשפט המחוזי זיכה את אולמרט מהן, החלטנו לא לערער. למשל, העלמת הכנסה במירמה, רישום כוזב במסמכי תאגיד, וכל הפרק העוסק במירמה כלפי מבקר המדינה, ביחס להלוואה שקיבל אולמרט מידידו ג'ו אלמליח וביחס לשוויו של אוסף העטים שבבעלותו.
האישום הנוגע למירמה כלפי המבקר ראוי למבט נוסף. היבטים אחרים של מירמה כלפי המבקר, המבססים לשיטת הפרקליטות עבירה של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, והנוגעים לפרשות ראשונטורס וטלנסקי, דווקא לא נזנחו.
ההחלטה לוותר על האישום העצמאי הנוגע למירמה כלפי המבקר עשויה לנבוע אמנם משיקולים משפטיים גרידא - שמא התברר במחוזי כי ההאשמות אינן מגובות בראיות, או שהקונסטרוקציה המשפטית רעועה - או משיקולים אחרים.
פרשת ההלוואה מאלמליח עמדה במוקד תביעת לשון הרע שהגיש אולמרט נגד הפרקליט לדור, שנמחקה לאחר שהאחרון התנצל על שטעה ביחס לשאלת החזרתה, בדברים שאמר בראיון עיתונאי.
גם אם לא חלחלו שיקולים חיצוניים לתהליך קבלת ההחלטות, הפרקליטות סופגת ותמשיך לספוג ביקורת וגישה חשדנית. חלק מהביקורת מופרכת. למשל, השאלה מדוע בחרה הפרקליטות להגיש את הערעור דווקא בעיתוי זה.
העובדה הפשוטה היא שהפרקליטות נוהגת להגיש ערעורים ביום האחרון שהחוק מאפשר, במסגרת 45 הימים הנתונים לה לאחר מתן פסק הדין. הפעם הוגש הערעור ביום לפני האחרון, ומכאן שאפשר לנסח את הטענה הבומבסטית הבאה: הפרקליטות התעקשה לערער דווקא ביום שבו אולמרט היה אמור לרמוז, בנאום בארה"ב, אימתי יודיע על החלטתו אם להתמודד בבחירות הקרובות! פלא שדניאל פרידמן טרם השמיע דרישה להקמת ועדת חקירה.
את הכרעת דינם של שופטי המחוזי, ובמידה פחותה גם את גזר דינם, אפשר לקרוא בעיניים תמימות, או בעיניים חשדניות (יש שיאמרו ריאליסטיות). בעיניים תמימות, יש בפסק הדין ניתוח של טענות הפרקליטות, הראיות והעדויות, ומסקנות בשאלה אם האשמה הוכחה.
גישה חשדנית מגלה בין השורות ביקורת חריפה על הפרקליטות, על שהעזה להושיב ראש ממשלה על ספסל הנאשמים בגין האשמות רעועות, ולקדם מהלך של עדות מוקדמת של עד בעייתי, שהוביל להדחת ראש ממשלה מכהן.
מערבולת פוליטית
לעומת הדואליות שבה ניתן להסתכל על הכרעת הדין פרי יצירתם של מוסיה ארד וחבריה, מסמך הערעור שעליו חתומים לדור ועמיתיו חד-משמעי. אין בו שתי רמות של התייחסות לקביעותיהם של שופטי המחוזי, אלא גישה נוקבת, המנתצת כמעט כל קביעה משפטית.
בפרקליטות שמו דגש על כל הממצאים העובדתיים הפזורים בהכרעת הדין - רובם בלתי נוחים לאולמרט - וממצאים אלה, של שופטי המחוזי עצמם, הם שמעמידים אליבא דפרקליטות באור בלתי הגיוני את השורה התחתונה של השופטים.
הערה אחת של ארד, צבן וסובל, שנכללה בגזר הדין, בכל זאת עברה ללא הסתייגות מצד הפרקליטות. זו ההערה שלפיה הפרקליטות גררה את טלנסקי לעדות מוקדמת, ואת אולמרט למערבולת פוליטית, בגין אישום שבסופו של יום הוא זוכה ממנו.
ובכן, לא בסופו של יום, מתברר. סופו של יום יגיע רק לכשיינתן פסק הדין בערעור בבית המשפט העליון, יש לקוות שבהרכב מעובה שעליו יחליט הנשיא אשר גרוניס, כדי להימנע מסיבוב תיאורטי נוסף. מה שלא מנע מפוליטיקאים שונים, לרבות חברי "קדימה" המעריכים כי חייהם הפוליטיים תלויים בחזרתו של אולמרט לקלחת, לחזור על ההערה השיפוטית הזו שוב ושוב, לאחר שתודרכו היטב.
באותו דף מסרים מודגשת גם העובדה שהרכב השופטים שדן את אולמרט במחוזי הוא ותיק, מנוסה ובכיר מאין כמוהו, ולכן כביכול בלתי ראוי מצד הפרקליטות לערער על קביעותיו. הטענה מזכירה את גישתו של השר לשעבר פרידמן, שביקש לקצץ בכוחם של שופטי העליון, ולהושיב במקומם בוועדה לבחירת שופטים נציגים מהמחוזי.
אבל אין מה לעשות, שופטי העליון בכירים ומנוסים מעמיתיהם במחוזי. הבאת פרשת אולמרט להכרעתם היא הצעד הראוי.