שאלת "שקט יורים" המסורתית שצצה בכל סיקור עיתונאי של לחימה בישראל, לא הספיקה כמעט לעלות לדיון בעת מבצע "עמוד ענן". כנראה ש-8 ימים של מבצע צבאי, שלא כלל פעילות קרקעית, לא הותירו מקום לשאלה, האם לא נשמעה ביקורת בשל גיוס העמדות הכללי או בשל העובדה שלא היה די זמן להשמיע אותה.
בנוסף, במהלך ימי הלחימה, ערוצי הטלוויזיה המרכזיים הקפידו לשלב גם אייטמים ומרואיינים שלא הוכיחו פטריוטיות למבצע ומטרותיו. מעט מאוד אמנם, אבל שולבו.
קל מאוד לבקר את התקשורת על הרוח הנושבת בה בימים של איום על ישראל. אם קיים ציר דמיוני בין אמנון אברמוביץ' לרוני דניאל, אז בעת שנשמעת הירייה הראשונה כולם מתייצבים מאחורי הפרשן הצבאי, ובכל אזעקה שעוברת מאז מדד הפטריוטיות (כך מכנים היום ימניות) נע במקומות שסביבו.
לו היה צה"ל נכנס לרצועה, סביר להניח שאברמוביץ' היה הרבה פחות בודד בסופה של הפעולה. אחרי שבועות ארוכים, הציר היה צריך להתרחב גם לכיוונו של אחמד טיבי.
אלא שהסיפור הוא לא התקשורת. הסיפור, במחילה, הוא הציבור. אם שואלים אותו, כל פרץ של אמפתיה שיצא מהמסך אל עבר הצד הפלסטיני פורש כבוגדנות והוכיח שוב את שמאלניותה הבלתי נגמרת של התקשורת.
לידינו הגיע אחד המדדים הראשוניים להלך הרוח הציבורי בתקופת הלחימה - התלונות שהגיעו אל נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה, דוד רגב, מאז חוסל אחמד ג'עברי.
בסך-הכול הגיעו לרשות השנייה 150 תלונות בכתב וכ-20 תלונות טלפוניות. מדובר בנתון גבוה במאות אחוזים בהתייחס לפרק הזמן של 8 הימים של הלחימה.
חלק לא מועט מהתלונות עסק בהשמעה מוקלטת של אזעקות בשידור. תושבים רבים, בעיקר בדרום, אצו לממ"ד בכל פעם שכתבת חדשות שחזרה נפילה מוקדם יותר באותו יום.
תלונות אחרות, גם הן מאזור הדרום, עסקו באפליה לכאורה של יושבי חבל ארץ זה לעומת תושבי גוש דן. בבאר-שבע ראו את יונית רצה אל מגדלי עזריאלי אחרי אזעקה אחת, בעוד הם קיבלו רק את משה נוסבאום.
2-3 תלונות עסקו בשידור הבלתי פוסק של החדשות. רבים מבין הצופים רצו אתנחתא ולו לשעה או שעתיים.
כשהתותחים יורים - שהערבים ישתקו
אך עיקר התלונות, עשרות מהן, צלבו את חברות החדשות על כל אייטם שעסק בצד הפלסטיני. בכל פעם שעלה עיתונאי מעזה, בראיון שנתן אב שבתו נפגעה מהפגזת צה"ל, בכתבה ששודרה בחדשות 2 ובה נראתה ילדה פלסטינית שאיבדה את אצבעותיה - כל אחד מהאירועים הללו גרר זעם בקרב הצופים. לא מעניין אותנו הסבל של הצד השני, היה משפט שחזר בפירוש בתלונות, כפי שהוצגו בסוף השבוע בפני מועצת הרשות השנייה.
אך יותר מכל עצבן את הצופה הישראלי שטורח להתלונן ח"כ אחמד טיבי. העימות שבמסגרתו תקף טיבי את רוני דניאל בשידור וטען כי הוא מחרחר מלחמה, הביא את הצופים לתקוף את הפלטפורמה. מדוע נתנו לפוליטיקאי ערבי, דווקא כזה שהוא מרואיין משעשע בימים כתיקונם, להופיע בזמן לחימה. כי כשהתותחים יורים, עדיף שהערבים ישתקו.
באשר לרוני דניאל, שכבר הוכתר מעל דפים אלה לכוכב הלא רשמי של מבצע "עמוד ענן", רק קומץ תלונות ביקרו את סגנונו ואת תפקודו העיתונאי. היתר ראו בו את מי שמשקף את צה"ל והאומה. עיתונאים אחרים, שנחשדו בסימפטיה לצד השני, כמו ערד ניר או אמנון אברמוביץ', זכו לקיתונות של בוז.
רגב בחן את תפקוד חברות החדשות ולא מצא בהן רבב, פרט להקלטות האזעקות, אותן ביקש להוריד לאלתר.
השאלה התמידית שעולה באשר לתקשורת היא עד כמה היא באמת משקפת את הלך הרוח הציבורי. התלונות הללו מוכיחות את הפלונטר האבסורדי שהעיתונות הישראלית מצויה בו: לא משנה כמה היא תהיה רוני דניאל, תמיד יגידו שהיא אחמד טיבי.