כאשר העיתונאי והכלכלן סר אבנעזר הווארד הגה ישות עירונית חדשה וקרא לה "עיר גנים", הוא ראה בעיני רוחו, כבר בסוף המאה ה-19, מעין קואופרטיב המשלב את יתרונות העיר והכפר: חיים בריאים, תעשייה מוקפת בחגורת ישובים כפריים ושכר נאה לעובדים.
סר הווארד ראה בעיני רוחו במרכז העיר גן גדול וסביבו בית עירייה, תיאטרון, בית חולים, פארק ציבורי מרכזי וכמובן - בתי מגורים. מיותר לציין כי סר האוורד, ואחריו סר פטריק גדס שהביא את בשורת "עיר הגנים" לתל-אביב לפני 80 שנה, ראו בתושבי העיר מרכיב חיוני, וראו בדיור הולם תנאי הכרחי להתפתחותה.
מאז ימי גדס הפכה העיר תל-אביב-יפו ללב הפועם של הכלכלה, המסחר והתרבות בארץ, אך תמיד שמרה על המאפיינים של עיר הגנים. ההשקעה בהתחדשות העיר - החייאת הרחוב העירוני, חידוש מוסדות התרבות, השדרות, הפארקים והטיילת, מהפכת האופניים ועוד - יצרה את מה שאנו נוהגים לכנות "קיבוץ בעיר", שהוא שם קוד לאותו סגנון חיים עירוני שיותר ויותר אנשים רוצים להיות חלק ממנו.
הביקוש הגובר למגורים בעיר אינו חד ערכי. מצוקת הדיור הכללית במדינת ישראל ועליית המחירים הדרמטית שמטבע הדברים התחדדה בתל-אביב יצרו קושי אמיתי שהביא אותנו כבר לפני 6 שנים לתכנן פתרונות דיור בר-השגה, מתוך רצון לשמור על המרקם האנושי התל-אביבי הייחודי כל-כך.
בשיח הישראלי בעניין קיים בלבול רב ועירוב מושגים. דיור בר-השגה אינו דיור סוציאלי. הוא בא לתת פתרון לבני מעמד הביניים העובדים ומשתכרים אך מתקשים לעמוד במחירי הדיור של המרכז העירוני. מנגד, הוא מבטיח קיומה של אוכלוסייה הטרוגנית ורב גונית, יצרנית ופעילה, שהיא מנשמת אפה של עיר מודרנית ושבה יש מקום גם למורה, לאומן, לאחות, לשוטר ולעיתונאי.
לפני 6 שנים לקחנו על עצמנו להוביל את החשיבה בתחום זה במדינת ישראל. מינינו צוות עבודה שכלל מומחים שהחלו בעבודה סדורה המסתמכת על הניסיון בערים הגדולות בעולם, על צרכי התושבים ועל מאפייני העיר.
העבודה תורגמה להחלטות אופרטיביות של מועצת העיר המגדירות מהו דיור בר-השגה ומהם הקריטריונים לזכאות. בנוסף, ייעדנו קרקעות עירוניות לפרויקטים לדיור בר-השגה והוחלט על תקציב עירוני לבנייתם, המגיע השנה לכ-10% מתקציב הפיתוח העירוני.
פרויקט גני שפירא יוצא לדרך בימים אלה במימון עירוני מלא. פרויקט שוק העלייה, שנמצא לקראת יציאה למכרז, יכלול כ-70 דירות בנות השגה להשכרה. פרויקט מיכאלאנג'לו ביפו מיועד לאוכלוסיה הערבית בעיר, שלה מצוקה ייחודית שאנו מודעים אליה. מכיוון אחר, כאשר תוכנית המתאר בצפון מערב העיר (3700) תגיע לידי מימוש, יתווספו מאות יחידות דיור בבעלות העירייה, קטנות וגדולות, להשכרה.
אבל בסופו של דבר, זוהי טיפה בים. אנו מצפים מממשלת ישראל להמשיך את המהלך שהתחלנו ולהרחיב את המעגל. להסיר את מכשלות הבירוקרטיה, להקצות קרקעות, ובעיקר לחוקק את החוקים הנדרשים כדי להסדיר את החוקיות של דיור בר-השגה.
הרעיון ברור: אנשים עובדים ויוצרים ראויים לדיור בר-השגה גם במרכז היקר של העיר. מעבר לדגלי המחאה שהתנוססו פה לפני זמן קצר בלבד, מסקנותיה של ועדת טרכטנברג מציירות תמונת מצב שחייבת להשתנות. הן מדברות בצורה חד משמעית על העלייה החדה במחירי הדירות שחלה בשנים האחרונות. הן קובעות כי על הממשלה לנקוט פעולות מקיפות שיביאו לגיבוש מדיניות כוללת בתחום הדיור בארץ כתוכנית קונקרטית, תוך הרחבת ההיצע עם תמהיל דירות מגוון ומדיניות המעוגנת בחוק.
במדינת ישראל של 2012 לא קיימות מדיניות או חקיקה שמגדירות מהו דיור בר-השגה. יש הרבה דיבורים. נשפכות הרבה מילים. הצירוף של "דיור" ו"עבודה" נשמע רחוק מתמיד, ולדאבוננו ישנן קבוצות אינטרסים הפועלות להנצחת המצב. ברור שהסטטוס קוו הפוליטי והסקטוריאלי הוא המרכיב העיקרי שעומד מול מקבלי ההחלטות, והגיע הזמן לשנות אותו.
ואם נחזור לתל-אביב-יפו, איננו בונים עיר על חלומות. העיר הפכה מוקד משיכה הודות לעבודה קשה, יומיומית ומורכבת. פיתחנו מדיניות שמבוססת על עין פקוחה על מה שקורה בעולם ואנו מקדמים בימים אלה תוכנית מתאר שעיקרה אורבניות מזמינה, עם התחדשות וחיזוק העיר כמרכז מטרופוליני.
נשמע טוב? נחזור לביורוקרטיה. על התוכנית לקבל את אישור הוועדה המחוזית, ובהיעדר חקיקה המגדירה דיור בר-השגה מהו - הוועדה אינה מאשרת את אלפי יחידות הדיור בנות ההשגה שהיא מציעה. בימים שבהם כל אחת ואחד מאיתנו נדרשים לתת את קולנו, עלינו לוודא כי קובעי המדיניות במדינת ישראל יעשו את שנדרש כדי שיהיה כאן באמת דיור זמין, במחיר סביר, ובקיצור - בר-השגה.