מידיעה ב"גלובס" ביום חמישי האחרון למדנו שמועצת הכבלים והלוויין פתחה בהליך של הפרה נגד תוכניות ששודרו בערוץ הילדים ובערוץ ניקלודיאון.
כצרכן פסיבי של לא מעט טלוויזיה לילדים, צללתי מיד אל נבכי הידיעה כדי לראות מה העלה כל-כך את חמתו של הרגולטור. להפתעתי, מצאתי בין המשדרים המכעיסים לא מעט מ"חבריי" הטלוויזיוניים: "חברים בחווה" (על חבורה של חיות חווה, מונהגות בידי פר בשם אוטיס), "מנדלבאום בלש פרטי" (סדרת "ספין-אוף" של הפיג'מות) ו"הפינגווינים ממדגסקר" (כשמה כן היא: עלילותיהם של הפינגווינים מסדרת הסרטים המצליחה ההיא. הם חיים בגן החיות בסנטרל פארק ומתפקדים כיחידת קומנדו למשימות שטותיות).
3 הסדרות האלה, אגב, הן לא רעות בכלל: שילוב מוצלח בין בידור לילדים, תוך כדי קריצה להורים, עם לא מעט הומור דו-משמעי ומתוחכם.
ובכל זאת, ראש אגף הפיקוח והבקרה במשרד התקשורת, רונן אברמסון, נכנס בהן בכל הכוח. על מה ולמה?
הנה חלק מהדוגמאות: "טיפש", "טומטום", "אני אידיוט", "הבחורה הזאת משוגעת" ועוד מילים איומות שעלולות להשחית את נפשו הרכה של הצופה הצעיר.
ייאמר מיד: גם בלי סיווג מיוחד, כפי שדורש הרגולטור, יכול להבין כל הורה בר-דעת שלא מדובר ב"טלטאביז" או ב"רחוב סומסום", כלומר, לא בסדרה לפעוטות ממש, אלא לילדים גדולים יותר, כאלה שרואים, למשל, את מהדורות החדשות בטלוויזיה, שלא לדבר על תוכניות כמו "לה לה לנד", "גולסטאר" ואחרות, שמשודרות בשעות צפיית-השיא של ילדים (לא שיש לי משהו נגד התוכניות ההן, אבל התכנים שלהן בוודאי "קשים" יותר לצפיית ילדים מאשר "חברים בחווה").
ועכשיו, ילדים, שאלה: מה משחית יותר את נפשכם הזכה? ביטוי כמו "טומטום", רחמנא ליצלן, שמשודר בלי סימן אזהרה באמצע תוכנית מאוירת - או חיים במדינה שבה חברי מועצת הכבלים והלוויין, פקידים במשרד התקשורת ואנשי הרשות השנייה, בחלקם הגדול מינויים פוליטיים, מנסים להצדיק את קיומם על חשבון משלם המסים?