אוי אוי אוי, תראו איך התאגידים הגדולים והרשעים האלה מכריחים אותנו לצרוך: פרסומות מפתות בטלוויזיה, תצוגות מרהיבות בקניון, מדפים עמוסי כל טוב בסופר - באמת, מי יכול לעמוד בפניהם? זה כמו אקדח לרקה. ואנחנו, כשה מובל לטבח, כמריונטה נטולת חירות, כתינוק שנשבה, מוכרחים, פשוט מוכרחים לקנות!
יש סייל, פראייר מי שלא קונה
הקונספירציה הזדונית הזו אינה מסתיימת שם: היא חודרת לשכונה, לרחוב, לבית שלנו ממש! השכן החליף את האוטו - אז שאנחנו ניראה בטרנטה שנת 2007? החברה בעבודה שלפה מהתיק סמארטפון מהדגם שאך זה יצא - אך טבעי הוא לחוש מבוישים עם הדגם הקודם. התחיל סייל מטורף על טלוויזיות HD , לשבוע אחד בלבד - פראייר מי שמפסיד, מה גם שה-LCD שבבית, באמת שאין לה את חדות התמונה שבנאדם רוצה בערב, אחרי יום ארוך ומעייף.
כן. קשה. הכול יקר. אבל מוכרחים. מזל שאפשר לגהץ. אחרי הכול, זה בתשלומים ואנחנו הרי עובדים קשה, אז מה? לא מגיע לנו קצת ליהנות?
שאלה טובה. בואו נענה עליה דרך תרגיל תפיסתי קטן: החליפו את הפרסומות/קניון/סופר בצעצועים/ממתקים/צומי, ותראו איך, כזאטוטים ממש, אתם רוצים הכול, הרבה ועכשיו. דחיית סיפוקים או שליטה עצמית, אינן בלקסיקון המעמד-ביניימי.
החליפו את האוטו/סמארטפון/טלוויזיה במותגים/נרגילות/אלכוהול ותראו איך כאחרוני המתבגרים שכנגדם אתם אוהבים להתחסד, אתם עושים דברים רק כי "כולם עושים". ואם כולם יקפצו מהגג - גם אתם תקפצו? סליחה. שאלה רטורית. כבר קפצתם. עכשיו אתם חשים את עוצמת ההתרסקות.
ממשלה אזרחית מושלמת? אל תבנו על זה
"זה לא אנחנו - זה הם! התאגידים הגדולים והרשעים" אתם זועקים. יודעים כמו מי אתם נשמעים? כמו החרדים, המדירים נשים. הרי אם גברים נשטפים בגל אדיר של זימה למראה כל אישה העוברת לתומה מולם, לבטח הפיתרון הוא כיסוייה במלבושים מכף רגל ועד ראש, השתקתה והדרתה מעל פניהם. הגיוני.
"צריך עוד רגולציה! צריך פיקוח על המחירים! צריך לחוקק חוק שימנע מהם לעשות לנו את זה!" אתם ממשיכים. בכמה מהמקרים, באמת צריך. בכמה - ממש לא. כך או אחרת, זה לא ישנה מהותית. כל מהלך פרלמנטרי רק מגדיר את גבולות המשחק; עדיין נדרש שאתם, השחקנים, תשנו את האופן בו אתם משחקים.
דווקא כעת, אחרי הבחירות, הסכנה גדולה במיוחד. מפתה מאד להישען לאחור בהנחה שגויה שעשינו את שלנו וכעת זה בידיים של הפוליטיקאים בלבד. זה לא. גם אם תקום ממשלה אזרחית מושלמת, נטולת עושק חרדי, ועם חצי ממספר השרים, שתתפקד ביעילות ובאפקטיביות מיטבית, לתפארת מדינת ישראל - עדיין לא ישתנה שום דבר ממשי, אם לא נשתנה אנחנו.
הוא שאמרנו לאורך כל הסדרה: המצב הכלכלי העגום של מעמד הביניים הפרופסיונאלי, העובד, המשכיל והמשתכר היטב, הוא תוצר של שלושה שלישים משלימים: תהליכים כלכליים גלובאליים (עליהם אין לנו שליטה), כשלים פוליטיים מקומיים המאפשרים לעוולות בחלוקת תקציב המדינה ובשוק ההון להתקיים (עליהם יש לנו שליטה חלקית, דרך הבחירות - אפשר לסמן "וי"), והתנהלות הפרט (שרק עליה יש לנו שליטה מלאה). במילים אחרות, ללא לקיחת אחריות מלאה על השליש שלנו, מה שהיה - הוא שיהיה. רוצים שינוי? תשתנו! ברמת הפרט.
אז איך פורצים את מעגל ההתקרבנות הזה של אכלו-לי-שתו-לי? על-ידי חינוך עצמי לצרכנות חכמה שמשמעה עמוק ומקיף לאין שיעור מסתם השוואת מחירים או מיקוח: שינוי מאקרו ומיקרו ברמה הפסיכולוגית, המחשבתית וההתנהגותית. העיקרון: מעבר ממיקוד שליטה חיצוני (הם אשמים) לפנימי (אני אחראי).
חינוך עצמי לצרכנות חכמה - מאקרו
א. תפיסה כלכלית-מסחרית מציאותית ולא פשטנית: זה לא תאגיד-מרושע לעומת צרכן-קורבן, אלא כולנו שותפים לטנגו אינסופי, בו לכל אחד אחריות על החלק שלו במצב.
ב. מעבר מצרכנות מתלהמת של חרם עונתי על מוצר תורן, שלאחריו עולה צריכתו כפיצוי על תקופה ההתנזרות (ע"ע קוטג'), לצרכנות מושכלת, עקבית ויוזמת בכל ימות השנה. אם להשתמש בדימוי: מעבר מפציחה בדיאטה טרנדית כל שני וחמישי, שכידוע רק מובילה להשמנה בדפוס יו יו מזיק המביא את הגוף למצב בריאותי גרוע מזה שהיה טרום הדיאטה, לתזונה נכונה הכוללת כל משאת נפש קולינרית, ובלבד שכמותה מידתית.
ואכן, מחאה שמחאה, נתוני נילסן לחודש נובמבר האחרון בשוק המזון חושפים, שבשנה החולפת הצליחו תאגידי המזון המובילים, נגדם התנהל חרם צרכנים, לשמור על אותם נתחי שוק, כשבמקביל, רשתות השיווק הפחיתו את המבצעים על מוצריהם. מש"ל.
ג. הבנת הקשר בין היצע לביקוש ומחיר: זה לחלוטין בידינו! צדק הדו"ח הידוע לשמצה שהגישה חברת הייעוץ מקנזי לתנובה, בניצוחה של זהבית כהן. הביקוש לקוטג' ולגבינה צהובה הוא באמת קשיח. לכן ניתן להעלות את המחיר לינארית, בעקביות ובהתמדה. אז במקום להתרעם על החזירות הקפיטליסטית שלהם - מה דעתכם שניקח אחריות על החזירות הצרכנית (שלא לומר הטיפשות) שלנו? אף תאגיד מסחרי לא ידפוק אותנו, אם לא ניתן לו. לו איש לא היה רץ לקנות כל דגם חדש של סמארטפון בשנייה שהוא מגיע לחנויות - תוך שבוע המחיר היה צולל. מה לא ברור?
ד. מיקוד צרכני שגוי במחיר בלבד: למה ליצרן/ספק להציע שירות או איכות או צדק חברתי לעובדיו? אנו נזכרים בהם רק לאחר הקנייה. לגיטימי שמוצר - ואפילו זהה - יתומחר אחרת אם הוא נמכר במעטפת בעלת ערך מוסף: סופר מצוחצח, קופאיות שמשלמים להן טוב, שירות לעילא ולעילא. אבל כשקריטריון הקנייה היחידי הוא אגורה לכאן ולכאן, הצביעות הצרכנית של מעמד הביניים מרימה שוב את ראשה.
ה. פתחו מינימום אישיות: רק לאנשים טיפשים או פתיים או עתירי רגשי נחיתות ניתן למכור את כל השטויות שמוכרים לכם (כן, אין ספק שאם תקנה את השעון הזה תהיה ג'יימס בונד. ואת, עם הקרם-פנים הזה - בטוח אנג'לינה ג'ולי).
חינוך עצמי לצרכנות חכמה - מיקרו
א. הבחנה בין צריך לבין רוצה. למשל, אתה צריך טלפון סלולארי. זה באמת בסיסי כיום. אבל זה לא חייב להיות המותג הכי יקר, מהדגם הכי חדש. את זה אתה רוצה, לא צריך.
ב. הבחנה בין רוצה לבין יכול: לגיטימי ואף רצוי לרצות, אך רק אם זה בגרסה הבריאה: דרבון לעבודה ולחיסכון שיאפשרו את הרכישה. לקנות רק כי אתה רוצה מבלי שיש לך היכולת לממן זאת, היא הגורם המרכזי במצבו הכלכלי העגום של מעמד-הביניים-המרוויח-היטב, כיום. זה נכון למוצרים, כמו גם לילדים.
ג. הפסקת השימוש בקניות כתחליף ומיסוך לכל רפרטואר הקיום האנושי:
I. תרפיה רגשית: אתה מדוכא? קנייה לא תשנה זאת מעבר לרגע חולף. אתה מאושר? קנייה לא תשמר זאת לאורך זמן. רק התבוננות פנימה, גדילה אישית וביצוע שינוי יעשו את ההבדל.
II. בילוי ופנאי: שמעתם על פיקניק? קריאת ספר? שיחה? התכנסות שקטה פנימה, בבית או בנפש?
III. יחסים בינאישיים: חיסול ההתניה הפבלוביאנית בין קניות לבין אהבה: בהורות, בזוגיות, בין קרובים ובין חברים. למשל: אם את יום הכיף וזמן האיכות שלכם עם הילדים ביליתם בקניון, אל תתפלאו שהילדים מבינים אהבה הורית רק דרך צריכה (ע"ע אבא-תקנה-לי). ואם גודל האהבה הוא גודל המתנה, אל תתפלאו שהצד השני לומד להוציא כסף במקום לתת מעצמו/ה ממש (חושבת שאני לא מדברת עליך? ולנטיין מתקרב - בדקי עצמך למה את מצפה - שם התשובה).
אז זהו. נגמרו התירוצים. חנכו את עצמכם כלכלית-צרכנית ובכך תחנכו את תאגידי הענק העושקים אתכם. לא תעשו זאת? אל תבואו לבכות אחר-כך.
בפרק הבא והאחרון בסדרה - השינוי החמישי שעל מעמד הביניים לבצע כדי לשנות את מצבו הכלכלי, בו נסגור מעגל עם השינוי הראשון: מי יצילנו מרעב? רמז: לא ההסתדרות.
■ הכותבת היא מנכ"ל BossProblem, הפורטל להצלחה בעבודה; פסיכולוגית חברתית ויועצת ארגונית בכירה.
מאמרים קודמים בסדרה:
■ שינוי מס' 1: אתה שכיר? זה זמני
■ שינוי מס' 2: מי אמר שצריכים שלושה ילדים?
■ שינוי מס' 3: מפונקים חסרי גבולות